DBT - התמודדות, מוטיבציה, נכונות

 מהם הכלים לעשייה נכונה של DBT?

תחילה, נסביר מה זה בכלל DBT. מדובר ב''טיפול דיאלקטי התנהגותי'', ע''פ ויקיפדיה - 

''שיטת טיפול בהפרעת אישיות גבולית ובנטייה אובדנית כרונית במקור. השיטה משמשת כיום לטיפול בטווח נרחב של בעיות נפשיות על ספקטרום הוויסות הרגשי, וכן בדפוסי התנהגות לא יעילים ואימפולסיביים כמו פגיעה עצמית, נטייה אובדנית ושימוש בסמים.'' 

ובהמשך כתוב - ''הטיפול הדיאלקטי-התנהגותי מבוסס מחד על טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות השמות דגש על שינוי - שיפור היכולת לוויסות רגשי, עבודה על כישורים ומיומנויות בינאישיות, שיפור היכולת להתמודדות עם לחצים ושיפור בוחן מציאות; ומאידך על רעיונות של קבלה עצמית, תיקוף, סובלנות ועמידות למצוקה רגשית וקשיבות (מיינדפולנס), הלקוחה ממקורות בודהיסטיים.'' 

ובמילים אחרות - זה נשמע כמו תרופת הקסם לכל בעיה אי פעם. למעשה, יש באמת המון יתרונות לDBT והן מוכחות מחקרית - זוהי באמת שיטת הטיפול היעילה ביותר להפרעות אישיות שונות, ואחותה הקטנה, הCBT, גם היא יעילה לטיפול בחרדות שהולכות ומתפתחות לאחרונה ביותר ויותר בני נוער בעקבות הקורונה. 

יחד עם זאת, יש סיבה שעדיין אנשים נמנעים מלטפל בעצמם בגישה הזו או נרתעים מלגשת לחיים בצורה הזו באופן כללי. ההתנגדות לDBT, שהיא שכיחה מאוד, נובעת בעיקר מחוסר יכולת להתמודד עם התרגול והדרשנות של השיטה. DBT היא שיטת עבודה של ממש, ויש סיבות רבות שבגללן השיטה הזו נחשבת ליעילה במיוחד אך גם לכזו שלא באמת ניתן ליישם אותה בקלות ללא הכלים הנכונים לעשייה של די בי טי.

אז תחילה, נעסוק בחלק החשוב ביותר - הסברה, הסברה והסברה. 

מה המטרה בכלל של די-בי-טי, ולמה זה נחשב לכל כך יעיל?

אז כפי שנכתב מעלה - זו שיטה שמשתמשת בכלים מעולם הבודהיזם, כמו מדיטציה (או בשמה המערבי, 'מיינדפולנס'), או התבוננות, דיאלקטיקה ועוד. אימוץ השיטות הללו נועד בכוונה לצורך הורדה מאסיבית של הרגישות למצבי מצוקה, באופן שדוחק את האדם ואת אישיותו לשנות דפוסי חשיבה. 

במילים אחרות, או יותר נכון, 'קונפורמיסטיות', הדיביטי נועד להגיד לך דבר אחד - כנס לפרופורציות. 

DBT פועל בצורה של טכניקות חשיבה שונות להתמודדות עם מצבי מצוקה. הראשית שבהם, היא המיינדפולנס, שהיא מדיטציה במילה מהודרת. המטרה היא לנשום, להתרכז בנשימות, ולהתבונן במחשבות צפות מעליך תוך כדי שאתה מרפה את הגוף ומאפשר לעצמיך להיות פחות שיפוטי וביקורתי כלפי עצמיך וכלפי אחרים. הדי-בי-טי הולך בדרך של תרגול, מתוך הנחה שהמוח הקודר של בעלי הפרעות אישיות כבר הורגל לחשוב בצורה לא בריאה ולא טובה. על ידי תיקון שיטתי של דפוסי החשיבה, לצד לקיחת הפסקה לנשימות ולהמנע מפזיזות, נוטים רבים לומר שניתן לתקן פגמים של קושי אישיותי. 

יחד עם זאת, השיטה הזו, עם כל המחמאות שניתנות לה, היא מאוד בעייתית וגם מאוד סלקטיבית. לעתים קרובות היא גם מתפרשת כשיטה צינית, מתנשאת, וחסרת רגישות כלפי המטופל. כן כן. אף אחד לא מעז להצהיר על זה בקול רם. השיטה הזו, שמתהדרת במילים כמו ''תיקוף'', ''קבלה'' וכו' - היא למעשה האנטי-תזה של כל הדברים הללו. הדיביטי, באופן בו הוא מוגש היום למטופלים, הוא מאוד לא מתקף. יש משהו נורא ציני ומעורר גיחוך בזה שאדם מספר למטפל שלו על אירוע טראומתי שחווה, והמטפל אומר לו ''בוא ננסה לעשות נשימות לדקה וחצי ונמשיך''. 

אז מה גורם לDBT להיות כל כך קשה?

כי זה לא מוביל לשום מקום. כי מאוד קשה להנחות אחרים איך לעשות את זה. 

תחילה, המטופלים של DBT לרוב הם בעלי קושי אישיותי ניכר, ואלו אנשים שנוטים להפעיל חשיבה ביקורתית ולא לוקחים דברים כמובן מאליו. המחשבה שפשוט נגיד לאנשים לנשום וננחה אותם איך לחשוב, לא באמת יכולה להוביל לשינוי מהותי, כי המחשבה עצמה נשענת על מקום הרבה יותר בסיסי ורגשי בנפשו של האדם. 

הפחד, החרדה, המצוקה, הם דברים שחרוטים בנפשו של האדם. לפעמים הם מועילים לו ולפעמים מזיקים לו. בעולם המודרני, שאיננו הישרדותי, נורא קשה לזהות אם הפחד והחרדה הם משרתים של הצרכים שלנו או שהם מנהלים אותנו. וזה בסדר, כי זה עולם מבלבל ומלא בגירויים. 

יש משהו מתנשא מצדו של המטפל כלפי המטופל בDBT. אין דרך אותנטית בגובה העיניים להגיד למטופל שהוא צריך ''לקחת נשימה ולהרגע''' או ''לתרגל מיינדפולנס'' או ''להיות קשוב לאחר''. אלו ביטויים שממש עשויים להתפרש כזלזול. מטופל קלאסי הוא מטופל שבא לטיפול מתוך מצוקה, שהוא לא יודע איך לעשות את הדברים האלה. אם אדם היה יכול בקלות לקחת נשימה או להיות קשוב הוא לא היה מגיע לטיפול מלכתחילה. והקטע המשעשע? שDBT מצליחה מאוד, אבל בעיקר בקרב אלו שלא באמת זקוקים לה. מי שהכי מצליח לתרגל ולהתמיד בDBT, הם האנשים שאין להם בכלל קושי אישיותי. לדעתי מדובר אפילו במטפלים בעצמם. הDBT משפר חייו של כל אדם, ואלו שבאים ''נורמליים'' ללימוד גישה זו, משפרים לעצמם את החיים מ''חיים טובים'' ל''חיים טובים יותר''. זה מעבר מבורך שאני מאחל לכל אחד, אבל אם השיטה נועדה למי שאין לו ''חיים טובים'', היא עשויה להתפרש ככישלון. 

רק אוסיף שDBT הוא טיפול יקר למדי, שנפוץ בעיקר בקרב אוכלוסיות עשירות באיזורים מערביים. זו ה-שיטה של הסלבס, ובעלי ממון, להרפות לחצים ולהתמודד עם החיים. שוב, הגישה של הטיפול נהפכת ליותר ויותר מתנשאת וסלקטיבית ככל שאני חוקר עליה.

אז אין מה לעשות? הDBT לא שווה דבר? 

לא אמרתי את זה. להפך. DBT היא באמת אחת השיטות הטובות ביותר להתמודדות עם הפרעות אישיות. אבל, אחזור ואומר, שהDBT מצריכה המון תנאים, בעיקר בהעברת השיטה, שאמורה פחות להתמקד בטכניקות - אלא בדרכים שמובילות ליישום הטכניקה;

טיפול תרופתי - במקרה של הפרעות אישיות לרוב הטיפול התרופתי הוא חלקי מאוד. התרופות מסייעות לטיפול בסימפטומים, אבל הסימפטומים הם רק חלק נלווה להפרעות קשות של דימוי עצמי, חרדה חברתית, מחשבות אובדניות, אובדן ערך לחיים ועוד ועוד דברים מתוקים. הטיפול הפסיכולוגי במהותו אמור היה להיות החלק המשלים לבעיות הללו, אך ככל שחלפו השנים, מסתבר שטיפול פסיכולוגי דינאמי הוא יותר כורסה נוחה לפריקת עצבות וקונספירציות על ההיסטוריה של המטופל, ולרוב לא נשאו בתוצאות מרשימות. 

אבל, וזה אבל חשוב, התרופות הן חלק חיוני במקרים רבים לצורך הכנת הקרקע לטיפול בDBT. באופן ברור, תרופות מרגיעות חרדה, SSRI, או מייצבות מצב רוח, כבר מאפשרות יותר מקום פיזי לביצוע תרגולים של הDBT. אדם תחת קלונקס יצליח לנשום ולתרגל קשיבות בצורה יותר הגיונית וממשית, אם הוא נוטה לחרדה ברוב הזמן שהוא לא נוטל קלונקס. 

חידוד הכוונות של הטיפול - במקום להתייחס לטיפול כאוסף של מטלות לביצוע כמו בשיעורי בית, או עיסוק במיתוסים של הטיפול ש''רק תעשה X או Y והכל יסתדר!'', אפשר פשוט להתייחס לזה כמו שזה - להסביר את המטרה של כל אחד מהדברים האלה בצורה בוגרת, ולא ''מטפלת''. לאנשים עדיף לעשות קשיבות ונשימות, כיוון שהאלטרנטיבה של פזיזות ונוקשות עשויה להיות גרועה בהרבה יותר. לאנשים עדיף להיות יותר מתקפים ופחות שיפוטיים, כיוון שהאלטרנטיבה היא שאנשים לא יישארו שם בחייהם. לאנשים עדיף לפרוק את המחשבות שלהם במדיטציה מאשר להתמודד איתן בפעולה, כי האלטרנטיבה היא לתבוע בצרור בעיות מלאות בהשלכות. 

ואנחנו יודעים את זה. אנחנו יודעים שזה נכון. אבל ברגע שבו נבין, מה המציאות הנוכחית מאפשרת לנו, מה המציאות של הDBT תאפשר לנו, ומה באמת עדיף לנו למען איכות החיים - באופן אוטומטי ננסה לפעול בצורה יותר DBTיסטית. כי הלוגיקה היא הקו המנחה של האדם, ואי אפשר להתעלם מזה. כל אדם פועל לפי הגיון פנימי כלשהו. ברגע שהוא יבין שההגיון הפנימי שלו הוא בעייתי, הוא יתקן אותו באופן אוטומטי. זה א' ב' של טיפול. 

תרגול בכלים ייעודיים של המטופל - כאן זה מורכב, ואני אתייחס לזה בהיבט יותר אישי. אני אדם מאוד מולטי-טאסקר. אני אוהב לבצע דברים בו זמנית, ובעצם, אם אני לא עושה שני דברים בו זמנית - אני מאבד את זה. ברגע זה שאני כותב, אני גם לועס מסטיק וגם צופה בטלווזיה. זה לא משהו שאני אוכל להסביר. 

בהתחשב במצב שלי, למשל, תרגול נשימות הוא עסק מאוד מתסכל. כיוון שאני לא מסוגל להתמקד בפעולה אחת בלבד, זה לא בטבע ההתנהגותי שלי. לכן, פתרונות יצירתיים בנושא, הם לעשות פעילויות שמאפשרות קשיבות במסגרת תחומי העניין שלי - לצפות בסרט, לצבוע דפי צביעה, לעשות הליכה. גם אלו מאוד חלקיים בשל החוסר מיקוד שלהם במחשבות השליליות, אבל הם מאפשרים קשיבות בסיסית ויצירת קרקע לטיפול בבעיות נרחבות יותר. 

חשיבה אסטרטגית - יש נטייה ללמד את הDBT כמו בסדנת ויפאסנה בהודו, כשהמטפל עם תה צמחים וטון בלתי נסבל של ילד כאפות מכיתה ח' 2. אבל דווקא היום, ניתן לייחס לDBT המון חשיבה אסטרטגית של עשייה ומימוש כוונות. 'חשיבה אסטרטגית' היא כמו שציינתי קודם, יותר הבנה של אלטרנטיבות. דהיינו, גם אם אינני אוהב את הDBT, וגם אם אינני רוצה להשתמש בו - כשאהיה במצוקה רצינית, יהיו לי את הכלים והידע להפעיל אותו, ולו רק בכדי לבדוק האם הוא מאפשר לי התמודדות יעילה יותר מול מצבי לחץ וחרדה.

נשימות, מיתוסים ומדיטציה - האם זה באמת עוזר? 

זה כל כך תלוי. 

בהתקפי חרדה רבים, יש נטייה להגברת קצב הלב ולירידה אוטומטית בקצב הנשימה עקב לחץ בחזה. זו תופעה פיזית, לגיטימית, הגיונית. בנוסף, אנשים שנוטים לחרדה ולטיפול DBT, הם גם מעשנים. מה שהופך את הנשימה ליותר ויותר חנוקה. וכשאדם חנוק, הסכנה לחייו כבר נהפכת לבאמת השרדותית, והוא מרגיש מאויים בחייו. מכאן הביטויים של ''אני הולך למות'', או ''סוף העולם הגיע''. דווקא המחשבות הקיצוניות הללו, הן בעלות הסבר לגיטימי. אם אתה מרגיש שאתה לא נושם, זה מאוד מאוד מלחיץ. 

לכן, במקרים כאלה - טכניקת הנשימות יעילה ומבורכת. יש שיטות רבות לנהל את הנשימות, אבל הן נועדו למצבי חרדה מאוד קיצוניים. 

נשימות במקרי חרדה קלים - צריכים להיעשות בצורה מחושבת ומלומדת. אחרת, הם עשויים להחמיר את המצב.

ואת זה אני אומר מתוך לא מעט חשיפה למקרים כאלה. בכיתה שלנו, רוב הסטודנטים הם חבר'ה משכילים ומערביים להחריד, והם נוטים לעשות קבוצות של מיינדפולנס לפני מבחנים. לאט לאט, הנשימות המעצבנות והמכבידות שלהם נהפכו להרגל בכל מצבי מצוקה - באמצע המבחן, או כשמרצה מגיע לכיתה תוקפני, ואף בעת סיטואציות חברתיות. הנשימות תמיד נשמעו. התוצאות? לא ממש. המצבים של מצוקה וחרדה לא נרגעו באף אחד ממקרי הנשימות שראיתי, והם עשו אותן בצורה מאוד מדוייקת, מאוד מכוונת, לפי הספר. 

אז כן - הרוב יגידו לכם שמדובר ב''נשימות נטולות מטרה'' ושצריך להתרכז בדבר אחד, לתת למחשבות לצוף, וכו' וכו'. אבל האמונה הזו, המשעשעת לדעתי, שאפשר באמצע מצב חרדה ומצוקה קשה ''לא להתרכז במחשבה'' או ''לתת למחשבה לצוף'' - אם מישהו היה מצמיד אקדח לראשכם, הייתם מצליכים ''לנוד עם המחשבות ולתת להן לצוף''? זה באמת נשמע לכם אפשרי?

המטרה של נשימות בDBT - היא יצירה של התמקדות ברגע הזה. לאפשר למחשבות הרעות לצוף, ולהמנע ממעשים אימפולסיביים.

וכמובן, יש פה המון פרדוקסאליות. בכל טיפול DBT שבו תביעו ספק ביעילות השיטה, יגיד המטפל - ''תנסה לא להיות שיפוטי, כלפי עצמיך, או כלפי השיטה''. ובחייאת. הדבר שהכי גורם לאנשים להיות שיפוטיים, הוא כשאומרים להם ''אל תהיו שיפוטיים!''. זה לא עוזר שאומרים לי שאני צריך להיות פחות שיפוטי. זה מעצבן אותי. אם המטפל רוצה שאהיה פחות שיפוטי, הוא צריך להיות סובלני, ולנסות להבין איתי מהן המחשבות השיפוטיות שיש לי ואיך אפשר לשנות אותן. 

דיאלקטיות - חשיבה על שני צדדי המטבע בכל מקרה שהוא. לא לראות את הצד הרע והאפל שאני רואה, אלא לאפשר למציאות עוד אופציות של חשיבה.

גם כאן זה בעייתי ומעורר התנשאות מצדו של המטפל במקרים רבים. בחיים שלנו, בעלי הקושי האישיותי הם אמנם שיפוטיים ואמנם חרדתיים, אבל גם מאוד, מאוד, מאוד חכמים. הם לרוב יוכיחו לעצמם ולעולם שהראייה שלהם מוצדקת, בצורה פוליטית מוצלחת וסותמת פיות. אבל זה לא רק כי הם נאבקים לראות את החיים בדרכם שלהם, כלומר, אולי גם, אבל זה בעיקר בזכות האינטלגנציה הגבוהה שלהם. 

אחת הדוגמאות המקובלות בטיפול, היא להגיד לאדם ''תאר לך שאתה הולך לחברך הטוב, שמוליק, ביום ההולדת שלך. אתה מתרגש ובטוח שהוא מתכנן עבורך משהו, וכשאתה דופק בדלתו, אתה רואה שהוא לבוש בפיג'מה, עייף, ולא מזכיר שום דבר לגבי זה.''

ואז, דנים - מה זה אומר? ששמוליק לא אוהב אותי? ולא חושב עלי? שאני לא חשוב לאף אחד בעולם? שאני זר בודד ומסכן?  או, למעשה, שמוליק בעצם הוא אדם בפני עצמו! אולי עבר עליו יום רע! 

אז תחילה, אקדים ואומר, שתמיד טוב לא לדון אדם לפני שיודעים את סיפורו שלו. זה תמיד רע ולא הוגן. אבל כאן, תרשו לי לומר לכם, שלרוב המטופל בעל הקושי האישיותי יהיה צודק בהשקפת העולם שלו. כן, אם אותו מטופל, ספציפית, ילך לשמוליק, לשמוליק באמת לא יהיה איכפת מיום ההולדת שלו. למה? זו כבר שאלה אחרת. אולי כי המטופל מבטל את עצמו מול שמוליק, ושמוליק מרגיש בנוח לשים זין על היום הולדת שלו. אולי המטופל בעל חרדה חברתית משמוליק, שגורמת לו להתנהג בצורה מרוחקת ומנותקת, שלא גורמת לשמוליק בכלל לייחס חשיבות ליום ההולדת שלו. אולי המטופל בכלל לא התייחס בעצמו ליום ההולדת שלו בחשיבות כזו, עד שנתקל בשמוליק. אולי שמוליק בכלל לא חבר של המטופל. 

יש המון אפשרויות שמסבירות את הסיטואציה, אבל הסיטואציה הזו היא קבועה, היא ברורה, והיא לא מדומיינת. בעלי קושי אישיותי הם בעלי אינטואציות חזקות, בוערות, וחתירה זריזה ומדוייקת לזיהוי רגשותיו של האחר. הם יידעו מה האחר מרגיש כלפיהם, או מרגיש בכללי, מתוך היכרות של מדען עם הבעות פנים, עם טון דיבור, עם התנהגויות שונות. 

אז איפה הם באמת טועים? בפרשנות. ואסביר.

אנשים עם קושי אישיותי נוטים להיות מאוד קשים כלפי עצמם. הם תופשים את עצמם לרוב בצורה יותר שלילית מאשר רוב האנשים תופשים אותם. ההנחות הקשות הללו, שלהם כלפי עצמם, מובילות אותם להיות מאוד תוקפניים או אובר-דרמטיים כלפי הסביבה. החשיבה הדיכוטומית, של ''אוהב אותי'' / ''שונא אותי'', היא בהחלט רעילה ולא מקדמת. לאנשים יש ספקטרום רחב בין אהבה לשנאה, ולאנשים בעיקר איכפת מעצמם ולא מהאחר. ככל שבעל קושי אישיותי יצליח להבין את הספקטרום הרגשי הרחב של הסביבה, לצד הבנה שלא כדאי לו לבחון את עצמו מולם באופן סיסטמתי, כבר נגיע להמון הישגים בהתנהלות מול אנשים. 

כמו כן, הפרשנות לרוב מרחיקת לכת. למשל, אדם בורדרליני שנתקל באיש שהוא מכיר, והוא נופף לו לשלום, וההוא לא נופף בחזרה. בטיפול DBT יגידו ''אולי הוא לא שם לב?'' או ''אולי עבר עליו יום רע?'', אבל אילו תירוצים שאף בורדרליני לא באמת יסתפק בהם. 

מה באמת יעזור? בעיקר להפעיל מחשבה פנימית יותר. הפרשנות ש''אותו אדם שונא אותי כי הוא לא אמר לי שלום'', למשל, היא מרחיקת לכת. מה לעשות, רוב האנשים אומרים זה לזה שלום, אפילו בחופזה, גם אם עובר עליהם חרא של יום. אבל, בהתחשב בסממנים הקשים של התנהגות בקושי אישיותי, מאוד אפשרי שאותו אדם באמת לא ירצה לומר להם שלום. אבל.

זה לא אומר שהוא שונא אותם. וזה לא אומר שהם לא יוכלו לתקן את זה. וזה לא אומר שבכלל זה אמור לעניין אותם; האם אותו אדם הוא בכלל אדם קרוב, או שהוא לא צץ בראשי עד אותו מקרה? האם העלבון הוא מזה שלא אמרו לי שלום, או מזה שאותו אדם לא אמר לי שלום? האם זה באמת אמור ליצור כזה כובד רגשי ומוחשי על הלב שלי? האם זה באמת אמור לפגוע בי כמו שאני עושה מזה? 

**********************************************************************

DBT בגרסת ''פרמקולוגיה של הלב'' - פילוסופיה, תפישת עולם, הגדרת מטרות

בפילוסופיה שלי, אישית, אני לא בטוח שרוב בני האדם יצליחו להסתדר. וזו לא מתוך התנשאות, אלא מתוך התנסות. רבים הושבתי וניסיתי בכוח להסביר ולפרש להם את תפישת עולמי. חלק הסכימו יותר, חלק פחות, אבל זו לא הנקודה. יש לי המון התבוננויות ספציפיות על החיים, אבל אני אנסה להתמקד בחלק שכן יוכל לסייע לאחרים - הגדרת המטרות.

נתחיל מהסוף - המטרה של כולנו היא לחיות טוב יותר. הלא כן? להיות מאושרים יותר, רגועים יותר, חרדים פחות. פחות דרמטיים, פחות היסטריים. לצורך כך, יש לנו 2 אפשרויות. או שהגורל יחייך אלינו והחיים ישתנו לטובה, או שאנחנו, כבני אדם, נפתח חסינות גדולה יותר לקושי ונתמודד איתו בצורה שפחות מעוררת סבל. 

בהנחה ואתם לא מצליחים לזמן את הגורל בהתאם לדרישות שלכם, ובהנחה ואין איך לשנות את החיים מסביבנו - נותרנו עם מטרה אחת פוטנציאלית שכולנו באמת רוצים - לחיות עם מינימום סבל. 

אז אם הסכמנו, בואו נגדיר את זה- 

 מטרה מספר אחת - לחיות ללא סבל.

זוהי המטרה העליונה שלנו. אנחנו צריכים להניע את עצמינו סביב המטרה הזו, מתוך הבנה, שזה באמת מה שאנחנו רוצים בלב שלנו. לא להיות אהובים יותר, לא להיות יפים יותר, לא להיות רצויים יותר - לחיות ללא סבל. אני לא פוסל את המטרות האחרות שציינתי, אלא רק מגדיר את התעדוף של המטרות. 

ההנחה שלי, בתפישה הפילוסופית, תהיה כזו - כשתהיה בן 70-80, ותסתכל על התקופה הזו, אתה וודאי תגיד לעצמיך - כמה בזבזתי זמן על הסבל, וכמה נמנעתי בכוח מן ההנאה. במילים אחרות, הייתי טיפש אחושילינג.

אבל אנחנו לא רוצים לחכות עד לגיל הזיקנה כדי להבין את זה. כשאדם זקן, מבוגר, ובעל השקפות עולם איתנות, הוא מבין - החיים הם סיפור שמסתיים מהר מן הצפוי. עדיף לשאוף לחיות עם כמה שפחות סבל, כי בסוף, המאמצים שלנו בכל שאר המטרות, יהפכו אותנו לפראיירים בעיני עצמינו. אנחנו חוטאים במטרת העל, לא מצליחים לחיות ללא סבל, ומתאמצים למען מטרות אחרות שאנחנו מוצאים בהן חשובות אבל שוכחים למה הן חשובות. 

המטרות הנוספות שאציג - הן לא בהכרח כוללות אלא יותר ספציפיות. ניתן להחליף אותן בכל מטרה אחרת ובכל תיעדוף אחר, אך ההגיון הוא אותו ההגיון;

מטרה מספר 2 - להיות גרסה טובה יותר של עצמינו

כולנו רוצים להשתפר. לא משנה באיזה תחום. מראה חיצוני, עבודה, חינוך, משפחה, הורות, פופולאריות, ועוד. הצורך שלנו להיות טובים יותר הוא צורך בריא, טבעי, שמאפשר לנו להתפתח ולצמוח. יחד עם זאת, לעתים, הצורך הזה עשוי לפגוע בנו. כשאנחנו מקדישים את כל כולנו למען החשיבה על שיפור וקידום של עצמינו - אנחנו לרוב ניפול מרוב עודף לחצים וחוסר ביטחון. כבר כאן, ניתן לראות שאנו חוטאים למטרה העליונה - חיים ללא סבל - ומתעדפים מטרה שנייה על פניה. האם זה אפקטיבי?

מטרה מספר 3 - להיות אהובים יותר

כל אחד רוצה להיות אהוב. כל אחד רוצה להרגיש אהוב. אבל האם להיות אהוב שווה את כל המחיר שאנחנו משלמים לצורך כך?

במקרה של הפרעת אישיות גבולית, למשל. אנשים שרוצים להיות אהובים ממש מקריבים עצמם למען האחר, בצורה קולוסאלית, ובעיקר בכדי להמנע מחרדת הנטישה. חשיבה מחדש תאפשר לנו לנסות ולהבין, האם הצורך להיות אהוב, הוא צורך שבאמת מקבל עדיפות על מטרות אחרות שיש לנו בחיים.

מטרה מס' 4 - להיות בריאים יותר 

לרוב בני אדם לא עוסקים בבריאותם הפיזית, אלא יותר הנפשית. זו מטרה שאנו לרוב גוררים לתחתית סדר העדיפויות. יחד עם זאת, זו מטרה קיימת, וגם אם היא בעדיפות נמוכה כרגע, עדיף לנו לא לשכוח אותה. 

**********************************************************

חלק שני - תקשורת המונים?

הנחה שלי היא שיש המון קשר בין תקשורת המונים לתקשורת בין אישית, ושבעלי קושי אישיותי נוטים לבעיות רבות בתקשורת הבין אישית. כמו בתקשורת ההמונים, העברת המסר עשויה להיות מורכבת, מפותלת, ומאוד מתסכלת בדרך. שימוש בכלים של תקשורת ההמונים יכולה לעזור לפי תפישת עולמי לבעלי קושי זה. 

הבנת התפקידים בקשר (לאסוול)

תפקיד - מכלול פעולות למילוי צורך כלשהו (ברמת הפרט או החברה).
תפקוד - השלכות או תוצאות הנוצרות ממילוי התפקיד.

לא פעם ולא פעמיים נתקלנו באמירות כמו ''אני אומר דברים שאני לא מתכוון אליהם'' או ''לא הבנתי בעצמי מה רציתי להגיד'' וכדומה. פרשנות, העברה לוקה של מסרים, נסיון להציב סטטוס ליחסים בשטח - מועדים לכישלון פעמים רבות לבעלי קושי אישיותי.

לכן, מומלץ, בכל קשר - להזכר במערכת היחסים בינך לבין האחר. התפקיד והתפקוד, שניהם - בינך לבין עצמיך. ה''טאנגו'' יבוא אחר כך. האדם צריך להגדיר לעצמו תפקיד, על ידי המטרה שלשמה הוא נתקל בקשר. אם התפקיד הוא להיות חברתי יותר כדי לא לאבד את הקשר, או להיות מנומס כדי להרוויח מהקשר, או להיות מנוכר כדי לא להפגע מהקשר וכו' וכו' - לכל אלו יש לגיטימיות והבנה אנושית נרחבת. אבל השאלה היא האם אנחנו מודעים לתפקיד שלנו בקשר. הגדרה וחידוד המטרה יכולים לסייע לנו.

התפקוד הוא כבר האופן שבו אנו מביאים לפועל את התפקיד. וכאן, אנחנו צריכים שוב, לפעול מתוך הסקת מסקנות.

דוגמא: פטפטת.

נוטים רבות לייחס לאנשים בעלי הפרעות אישיות את המינוח ''פטפטת''. חפירות, דיבורים רבים, עיסוק עצמי. אלו הם כולם נובעים מחוסר הגדרה של תפקיד. אף אחד לא רוצה לחפור, ולשים עצמו בדיאלוג מול האחר. זה דיאלוג של האדם מול עצמו. אדם אוהב לדבר, ואוהב שמקשיבים לו. אבל לרוב, הצורך הוא ממקום הרבה יותר פנימי - להוכיח נקודה, להפגין כוח, להראות נוכחות, להשוויץ בהישגים, לשתף בבדיחה, ליידע את הסביבה, לייחס לעצמו חשיבות, לעורר מודעות לנושאים רגישים, ועוד ועוד ועוד. יש המון סיבות לפטפטת. והמון סיבות שבגללן אנשים נגררים ונגררים, עוד ועוד, אחרי עצמם.

אבל זה תפקוד לקוי עבור התפקיד. לא משנה מה התפקיד שהוגדר, בסופו של דבר, פטפטת היא דבר שלילי, ואנשים לא אוהבים פטפטת. אז פטפטת יקרה, מאיפה את מגיעה? מה גורם לך לצוץ? זו שאלה מאוד ספציפית. ניתן להגדיר זאת בקלות - מי שרוצה להיות אהוב, צריך לדעת שעליו לא להיות מעיק. לא תמיד צריך להוכיח נקודות, לא תמיד צריך להפגין מציאויות, לא תמיד צריך להיות הצודקים, הנכונים, מעוררי ההשראה, המרשימים, או המצחיקים. לא חייבים לשתף כל דבר, גם אם זה מרגיש כמו הדבר שכולם חייבים לדעת. חשיבה על התפקיד שלנו, כ-חברים, כ-קולגות, כ-תלמידים, כ-שותפים, או מה שזה לא יהיה - תאפשר לנו להיות נוקשים פחות בתפישות שלנו לגבי קשר. 

דוגמא 2: המנעות והדחקה

המנעות והדחקה הם הא' ב' של הפרעות אישיות. להמנע מן הרע, להדחיק את הרע ואת הטוב, להשאר על הציר המתעלם, הנעלם, הנדחף הצידה בין כל תלאות החיים. קודם כל, יש לזה השלכות, ואנחנו שוכחים את זה. אבל ההמנעות וההדחקה גם הם מונעים מחוסר הבנה של התפקיד.

התפקיד - סטודנט.

התפקוד - לא לעשות מטלות.

כאן, התפקוד סותר את התפקיד. אם אנו סטודנטים, למה שנמנע מביצוע מטלות? יש המון סיבות. בין אם זה החשש לכישלון, חוסר כוח, חוסר עניין, עייפות, חשש מלהתעמת עם נושא שאיננו מכירים, פחד להתחיל להכנס למקום מאיים, חוסר נוחות להתאמץ ולא להבין את הנדרש. 

כאן, התפקיד שלנו משתנה. אנחנו בעצם פועלים מתוך תפקיד שמירה על הדימו העצמי, או תפקיד  שימור כוח, או תפקיד המנעות ממצבי מצוקה. כל אלו - תפקידים ברורים - מטרתם נחוצה. במקרים רבים בחיים. 

כשאנחנו מול אנשים, כשאנחנו בתחרות, כשאנחנו בעבודה, בכל אלו, התפקידים הללו בעלי חשיבות עצומה. אבל במקרה שלנו, ''סטודנט'', אמור להיות פשוט סטודנט. מטרתו היא למלא את תפקידו על ידי ביצוע מטלות. ילך ילך, לא ילך לא ילך - אבל לא כדאי לנו להעמיס על עצמינו תפקידים בעת ביצוע מטלה מתפקיד אחד בלבד. זה תפקוד לקוי, שלא משרת את התפקיד. 

ננסה עוד תת דוגמא;

התפקיד - חייל צה''ל.

התפקוד - המנעות מלהגיע לבסיס, עריקות

במידה ואדם לא רוצה להיות בצה''ל, הוא צריך היה מלכתחילה להמנע מלהכנס לשם. בכללי, צה''ל זו דוגמא מורכבת, בייחוד בכל הקשור לנושאי הפרעות אישיות. אבל אלך על דוגמא זו למרות הכל. 

המנעות מהגעה לבסיס, למשל, היא לרוב תוצר של סבל. אני סובל בבסיס, אז אני לא מגיע. ''סבל'' הוא לא מונח שניתן להגדיר לו תפקיד. כל תפקיד מנסה למנוע מאיתנו סבל. כאן, השאלה תהיה, מהי מידת הסבל, כמה הוא ודאי, והאם ניתן לשנות אותו. 

למשל, לשנות תפקיד; להתייעץ עם מומחים; להיאבק על שינוי התנאים; ועוד ועוד.

כשאדם מרגיש רע, הוא צריך לדאוג לעצמו, במסגרת התפקיד שלוקח לעצמו. כשאדם מרגיש רע ובורח מטיפול והתמודדות, הוא בורח מהתפקיד, והתפקיד רודף אותו ללא הפסקה. 

''תפקיד'' ו''תפקוד'' הם ביטויים חזקים, שמאפשרים לנו באמת להבין מה אנחנו עושים, ולשם מה אנחנו עושים זאת. להזכיר לעצמנו מה באמת חשוב, ובמילים אחרות ''להתעשת'' על בלבול בין הדברים.

בעולם שלנו, נורא קל להתבלבל בין תפקידים, לערבב בין אינטרסים, ולפרש לא נכון תגובות של הסובבים. אנחנו כאלה. אנחנו מפוזרים, אנחנו לא ברורים כלפי עצמינו, אנחנו לא מגדירים לעצמינו מטרות, אנחנו גם בדור שבו הכל כל כך מהיר וכל כך מחייב שקשה באמת לשים דגש למה רצוי ומה לא רצוי. אבל התשובות הן ברורות, והן בתוך תוכנו. הרגשות הקשים שצצים לנו, של מצוקה, של ייאוש, של יגון, לעתים מוצדקות, אבל לרוב אנחנו צריכים לשאול מדוע הן מוצדקות. האם חטאנו לתפקיד שלנו? האם תפקדנו כמו שצריך במסגרת התפקיד שייחסנו לעצמינו?

”חוֹק וּזְמָן נָתַן לָהֱם שׁלֹא יְשַׁנּוּ אֶת תַּפְקִידָם (תַּפְקִידָתָם)“ 

יגידו לכם רבים, שאתם משוגעים, שאתם טועים, שאתם חושבים לא נכון, שאתם שיפוטיים, שאתם צריכים לנשום, שאתם עקשנים, שאתם מלאי התנגדות. זה לא משנה אם הם צודקים או לא. זה לא עוזר ולא יעזור. אל תתנו לאנשים לפגוע בכם, בטח ובטח כשזה לא מועיל בוודאות.

לאדם יש שני דברים שמגדירים אותו בחיים - הזמן והחוקיות. הזמן חולף מיום ליום, החוקיות משתנה מתקופה לתקופה. אבל בימינו, החוקיות נהפכת לפחות ופחות ברורה, והזמן נהפך ליותר ויותר נזיל. הכל נורא מהיר, והכל פחות ברור. לא סתם המטפלים צועקים ''לנשום!'', באמת צריך לנשום. אבל מתוך הנחה של רווחיות והפסד, של איכות חיים, של הגדרת מטרות, ובעיקר, בעיקר בעיקר - מתוך סבלנות וצעידה איטית לאורך התהליך כולו. 

והכי חשוב, כמו שסבתא שלי אומרת לי במרוקאית כל שישי;

''הכי חשוב זה לנסות. על הזין ההצלחה''