הפרעת אישיות נרציסטית / נרקיסיזם - הגדרה והסבר

 המטרה הגדולה של אבחון והגדרות של הפרעות אישיות נועדו בכדי לעזור לטפל בתסמינים שנובעים מההפרעה ומפריעים לתפקוד. על כן, הפוסט הבא אינו נועד בכדי להגדיר אדם כלשהו, להעליב, להבהיל או לסמן נקודות שליליות. יש לציין שאינני רופא וכל הנכתב פה נאמר על סמך הידע שרכשתי בנושא במסגרות שונות. 

___________________________

הפרעת אישיות נרציסטית היא בין ההפרעות השכיחות ביותר בעידן המודרני והיא מיוחסת לפגמים או לקשיים המתבטאים בדימוי עצמי או בהערכה עצמית. בניגוד למה שנוטים לחשוב, לרוב, האישיות הנרציסטית נובעת דווקא מחוסר אהבה עצמית, ומצורך לפצות עליה באמצעות רדיפה אחר הערצה, חיבה, תשומת לב, ובעיקר התייחסות מוגזמת לדימוי העצמי.

מה בעצם הבעיה?

הבעיה באישיות נרציסטית היא בעיקר הסבל הנובע מהעיסוק העצמי. ישנו עיסוק עצמי בריא ונצרך, אך עיסוק עצמי שאיננו פוסק לרוב מוביל לתחושת הישגיות וריצוי שאינם מגלים סוף. 

הבעיה מתבטאת לרוב בשני היבטים - ההיבט הראשון הוא ההיבט החברתי. התקשורת הבין אישית של בעלי אישיות נרציסטית לרוב נוטה להיות מאוד לא יציבה, מאוד קשה, עם המון קונפליקטים סביב התפשרויות ותחושת אכזבה. ההפרעה מבטאת סוג של תיאטרליות, התנשאות או שחצנות בעיני החברה הכללית, שכן הם אינם מורגשים כלל וכלל לבעל ההפרעה ולכן הוא עשוי להרחיק אנשים ממנו שלא במודע. 

כמו כן, החרדה החברתית המונעת מהצורך בהערכה וחיבה, לרוב מובילה לתחושת חוסר אותנטיות ולחוסר אמון של הסביבה באדם. 

כך נוצר מצב בו האדם מחליף ומשנה את סביבתו החברתית לעתים קרובות, ועשוי אף להאשים את האנשים עצמם בחוסר הערכה או הבנה כלפי אישיותו רבת העוצמה. 

ההיבט השני של ההפרעה הוא ההיבט התפקודי. שכן, הנרציזם לרוב מבטא סוג של הישגיות, צורך בלתי נמנע בניצחון, בכיבוש המטרות, בהערכה ובהערצה מצד הסביבה. ברגע בו בעלי ההפרעה נתקלים בכישלון, או במטרה שאינם בטוחים שיצלחו בה, בעיקר מול מתחרים נוספים - ביצוע המטרה נעשה כמעט בלתי אפשרי, ואז נוצרת בעיה בתפקוד היומ-יומי, הברזה ממסגרות, ריחוק והסתגרות מן המטלות שכן לא ירגישו בתחושת ההפסד.

עם זאת, ישנם בעלי אישיות נרציסטית אשר מצליחים לייעל את ההפרעה למימוש עצמי ולהצלחה בתחומים רבים. למשל, בתחומי המשחק, עקב התיאטרליות והצורך הטבעי באהדת הקהל, ישנם בעלי אישיות נרציסטית רבים שמצליחים היטב בהיבט התפקודי ושומרים על עקביות והישגיות כמו כל אדם אחר. אילו זאת, בתחומים רבים אחרים בחיים, כמו משפחה, חברויות וזוגיות, בעלי האישיות הנרציסטית יתקשו מאוד לשמור על עקביות והדדיות. 

***

למה זה קורה?

מן ההשערות הקיימות - אך בעיקר מן ההגיון הבריא - בעידן המאה ה20 נושא הדימוי העצמי נהפך למיתוס שהעולם כולו נע סביבו. הרשתות החברתיות, ובעיקרן, עידן הטינדר והאינסטגרם, מוביל לעיסוק רב בנושאי גוף, מראה, ודימוי. ככל שהפלטפורמות משתכללות, ומשמשות פתח ליותר ויותר עיסוק עצמי, כך לדעתי ההפרעה מחמירה בקרב אלו שלוקים בה. 

עוד השערה, היא כמובן מעולם הפסיכודינאמי, העוסק בחינוך ומשפחה. גם כאן יש היבט בין דורי. שכן, הדור החדש (90' ואילך) גדלו בחינוך שמרבה לפאר את הילדים, להקדיש להם תשומת לב מאוד אישית ומייחדת, לייחס להם חשיבות שונה ומתעלה על אחרים בני גילם. התפישה לפיה הורה שמחמיא ומשבח את הבן שלו על כל דבר שעושה היא דבר שמפתח אותו היא תפישה מוטעית. שכן, העולם פחות מחמיא בדרך כלל, ועל כל אדם לדעת להתמודד עם העובדה שמחמאות לא ניתנות על עצם קיומו, אלא על עצם מעשים חיוביים ואמפתיים שהוא עושה. 

על כן, לרוב, נוצר פער בין האופן בו האדם תופש את עצמו לבין האופן בו החברה תופשת אותו. תחילה, האדם עשוי לראות את עצמו באור מאוד אלוהי, שונה ומתעלה על שאר האנשים בקרבתו. בנוסף לכך, האדם עשוי לזלזל, לבוז ולהגחיך דברי הסובבים אותו, באמונה שלמה שכל עוד זה לא מסתדר עם מחשבותיו אין בכך שום הגיון. 

ההפרעה הנרציסטית לרוב יוצרת תסכול רב, כיוון שהדרך להתגבר עליה דורשת התמודדות עם מצבים רבים של מבוכה, השפלה ובדידות. ניתן להסתכל על האישיות הנרציסטית כסוג של ציור יפהפה שנמחק כל הזמן ובעל ההפרעה מנסה לצייר אותו מחדש. מעין רדיפה אחר האידיליה, צורך בהשגת השלמות, צורך במציאת העצמי המושלם. 

מה הדבר הכי קשה בהפרעת אישיות נרציסטית?

קודם כל - התחושה של חוסר סיפוק תמידי. כמעט תמיד תחושת חוסר, אי הנאה מתשבוחות או מחמאות והתייחסות אליהן כמובן מאליו, צורך בלתי נמנע בחיבה ובהערצה, תחושת כעס ואשמה כאשר אינם משיגים את מבוקשם, מרדף אחר אהדת הקהל - אלו הם דברים שגורמים לחיים לקבל ערך מאוד מטלטל וחסר שקט. זוהי תלות שאינה נגמרת ואינה מובילה למה שמכונה אקלסיה (שלווה, שמחה) כמעט בכלל. 

חוסר היכולת של הנרציסטים להשיג שלווה ואקלסיה לרוב מוביל לשימוש מרובה בסמים, בכדורי הרגעה ובמעוררים. 

פרט לכך, ישנה הפרעת חשיבה שיטתית, שכמעט ובלתי אפשרי לעבוד עליה ככל שחולפות השנים. ההפרעת חשיבה לא מאפשרת באמת טיפול, שינוי או מודעות כיוון שהתפישה הקיימת היא שהם בעלי הידע הנכון והדרכים הנכונות לכל דבר. לכן, כל עוד המטפל מנסה לעזור להם להבין את הפגמים בהתנהגות שלהם, הם לא באמת מסוגלים לייחס לדבריו חשיבות. 

איך מטפלים בזה

הטיפול בבעלי הפרעת אישיות נרציסטית הוא קשה מאוד, אך גם מפתה מאוד, כיוון שהאתגר הוא על המטפל ולא על המטופל. האתגר הגדול הוא ליצור קו תקשורת משותף, בין המטפל למטופל, עם דגש מאוד חזק על שפה, סגנון, התמקדות בצורת החיים, באופן שמאפשר לגשת אליו מתוך ''המגרש שלו'' או ''הרמה שלו''. ברגע שהמטפל מצליח להבין את ה''עולם'' ממנו בא הנרציסט ולדבר בשפה שלו - הוא יכול לשכנע אותו להשתנות. על כן נדרשים טיפולים רבים.

אבל ישנם שיטות נוספות שצריך להקפיד עליהם, במקביל לטיפול פסיכותרפי קלאסי.

אחת השיטות היעילות לטיפול בהפרעת אישיות נרציסטית היא שיטת הDBT. היא בעיקר מאפשרת התבוננות ותיקוף עצמי שנותנים כלים להבין את הרגשות, להביע אותן, ולא להתבייש בהם כלל. זוהי דרך נפלאה לבטא את הנרציזם, שכן אחת הסגולות שלהן היא יכולת הביטוי בעל פה, ובמידה וילמדו כיצד לבטא את הרגשות שלהם, יוכלו גם לקבל פידבק מקבל ומחבק בחזרה.

שיטה נוספת לטיפול בתסמיני ההפרעה היא למידה אקטיבית של מיומנויות חברתיות. דהיינו, מעקב אחר התנהלות ויחסים של אחרים, חיקוי של יחסים והתנהגויות, אימוץ דפוסים שהם היו רוצים לאחל לעצמם, לאחר ובמידה שהבינו את הבעיה הקיימת בהם מתוך מודעות מלאה וקבלה. חשוב מאוד ששינויים כאלו ייעשו מהמקום האוהב והחיובי ולא מתוך עלבון פנימי ותחושת חוסר ביטחון. שכן, כל עוד אין ביטחון עצמי ויציבות, פעולות החיקוי עשויות להתפרש כלא אותנטיות וכמעוררות מבוכה, מה שעשוי לפגוע מאוד בבעלי הקושי הנרציסטי הרגישים לנושא.

כיצד מתמודדים עם תחושת המבוכה וההשפלה?

מבוכה והשפלה הן תחושות נוראיות, אך הן לא סוף העולם. בעיני בעלי ההפרעה, הן הדבר הכי גרוע והכי מבזה שיכול לקרות לאדם בכל חייו. על כן, ההתגברות על מבוכה או השפלה עשויה להיות בדרכים רעילות, כמעט בלתי מתפשרות. למשל, למחוק קשרים עם כל מי שהיה חשוף לסיטואציה המשפילה. 

לרוב, מומלץ לנסות ולהתמודד עם המבוכה וההשפלה באופן של חשיפה ותיקון. הבנה מתמשכת שגם לאחר ההשפלה החיים ממשיכים, ונסיון להתמודד עם הפחדים החברתיים מתוך חוויה חוזרת שלהם. העיקרון הפעם הוא פשוט - כשאני משפיל את עצמי, אני בעצם מרפא את עצמי. כשאני מביך את עצמי, אני מודה באנושיות שלי. כשאני מרגיש מובך, אני בעצם נותן חשיבות יתרה לסובבים אותי. כשאני מתמודד עם המבוכה, אני מוכיח להם שאני חזק מהם. 

פערים ומעמדות

ברוב גילאי ההתבגרות ישנם תסמינים משותפים להפרעת האישיות הנרציסטית. לכן, נהוג לאבחן בהפרעה זו בשלבים מאוחרים יותר, בעבר מגיל 18 ומעלה, היום אם אינני טועה מגיל 21 לפחות. בגיל ההתבגרות עולם הדימוי העצמי והמעמדות יוצר תחרות נרציסטית בריאה שמאפשרת לאדם לגלות את הגוף שלו, את המראה שלו, את היכולות והכישורים החברתיים שלו לקראת החיים האמיתיים בהם ידע היכן הוא מתבלט לטובה והיכן לא. 

אילו זאת, בעבור רבים, תחושת המעמדות והפערים עשויה להתבטא כמעט בכל מקבץ חברתי. כמו בתיכון, ישנו תיוג של בני שווים (הקבוצה אליה אני אמור להשתייך), תיוג של מנודים (הקבוצה אליה אינני רוצה להשתייך) ותיוג של הפופולאריים / בעלי מעמד עליון (הקבוצה אליה אני שואף להשתייך). 

ההשתלבות בקבוצה עבור בעלי ההפרעה עשויה להיות חוויה רעה, כואבת, ורוויה בסבל. כמעט ואין חוויה של שלווה או שמחה חברתית בתהליך ההשתלבות. ישנו צורך, כמעט תמידי, להשתייך לבעלי המעמד הגבוה ולקבל ייחוס שווה להם מבחינת שאר המעמדות. בזמן המרדף של בעל ההפרעה אחר הפופולאריות והאהדה, הוא לרוב ייאמץ חברים מקבוצת השווים, אשר עשויים לחוות כלפיו רגשות חיוביים והוא אפילו לא יבחין בכך. הם לא מודעים לקשיים האישיותיים שלו, ולכן לא יבינו מדוע הוא עשוי לא להתחשב ברגשותיהם, להתעלם מהם, או להתרחק מהם באופן פתאומי. 

כך נוצר מצב, בו אדם מפספס קשרים אישיותיים בריאים ונכונים, מתוך הצורך להשתייכות במדרג קבוצתי שהמציא בראשו. הצרכים אינם משויכים לאדם ול-מה שנכון עבורו, אלא אל מה שנכון לדימוי העצמי שלו. האדם בעצם נעשה עבד של הדימוי, ורק מנסה לרצות שוב ושוב את התדמית, את המראה, את הייחוס החברתי, בכדי להרגיש מאושר. תחושת הכישלון הקיימת כאשר הוא נמצא במעמד ''נמוך'' מזה אשר חושב שמיוחס לו, לא מאפשרת לו באמת לבנות קשרים מתמשכים והוגנים. 

גם כאן ישנם דרכים לטפל בדינמיקה הקבוצתית. תחילה, ככל שהקבוצה תהיה עקבית, הפערים במעמדות יטושטשו. כלומר ששהיה מתמשכת בקבוצה מאפשרת נירמול של היחסים בה. בניגוד לרוב בני האדם, עבור בעלי ההפרעה הנרציסטית, קבוצות גדולות ושהיה מתמשכת בהן עשויה לשפר את הקשרים שלהם עם פרטי הקבוצה, עם כל אחד ואחד מהם. למעשה, בעלי ההפרעה עשויים להיות גם ''כוכבים'' של הקבוצה, כיוון שהם מאוד הישגיים בהיבטים חברתיים. ככל שהם יכירו לעומק את בני הקבוצה ויתוודעו לרגעים הפחות 'זוהרים' שלהם, כך תרד רמת ההערכה כלפיהם ויוכלו כך גם להסיר את התגיות ששמו להם תחילה.

מעבר לכך, דרך נוספת להתמודדות עם תחושת פערים ומעמדות, היא ביטוי עצמי והבעה עצמית במובנים רחבים יותר של התנהגות. חשיבה נרציסטית מול קבוצה עשויה להתבטא דווקא בביטול עצמי. בפחות השקעה במראה, בפחות כוחות להתגנדר, בהזנחה מורגשת. זוהי גם דרך לנסות לבחון את הקבוצה, כיצד היא תוכל לקבל אותי בזכות האישיות שלי בלבד. 

אילו זאת, הגדרה עצמית וביטוי עצמי, של סגנון לבוש ייחודי, סמלים וקונספטים ויזואלים נוספים - עשויים לחזק את הביטחון העצמי ולאפשר לאדם פחות להתעסק בסביבה אלא יותר בהיבטים אישיים. 

האם אפשר ''להרפא מזה''?

כנראה שלא, אבל אפשר לחיות טוב מאוד עם ההפרעה כל עוד מקפידים על טיפול ופועלים בסבלנות מול תחושת העלבון. ככל שתהיינה יותר עקביות במיומנויות טיפוליות (DBT / CBT) וככל שתהיינה יותר מוטיבציה אמתית ופנימית לטפל בהפרעה למען חיים טובים יותר - כך הסיכוי יגבר שההפרעה לא תגביל או תפריע בתפקוד הכללי. 

טיפ קטן שנתתי לאחד המאובחנים שהכרתי בעבר:

תאר לך שיש לך את היכולת לחיות את החיים הכי טובים שאתה רוצה, אבל אתה חייב לעשות את המעשה הכי מביך והכי משפיל שתעשה אי פעם בתמורה לכך. האם תעשה את זה? יתכן מאוד שכן. למה? כי כל אחד מוכן להקריב המון מעצמו עבור חיים טובים יותר. תחשוב כמה מעט אתה יכול להקריב מעצמיך כבר עכשיו עבור חיים טובים יותר. כדאי לך 

בהיבט פרמקולוגי:

הפרעות אישיות לרוב לא מטופלות על ידי תרופות, אלא על ידי מיומנויות התנהגות (DBT / CBT). יחד עם זאת, ישנן תרופות הניתנות לתסמינים שונים של ההפרעה;

- תרופות ממשפחת הSSRI (סרוקסט, לוסטרל) -
 תרופות שמסייעות לתחושות דיכאון וחרדה שנוצרות מתוך תחושת מבוכה ועלבון

-  מרגיעים (קלונקס, ובאן) - תרופות המסייעות לתחושת לחץ ופאניקה, לרוב בעת מצבים חברתיים / אירועים הישגיים / תחרויות

- אנטי-פסיכוטיים (סרוקוואל, ריספרדל) - נדיר מאוד, אך משמש כנגד מחשבות שווא או קריאות מציאות של עליונות או גדלות 

- מייצבי מצב רוח (דפלפט, למיקטל) במינונים נמוכים - לצורך איזון של מצבי רוח קיצוניים ותנודות רגשיות קיצוניות 

****