התמודדות עם טרגדיות ופרידות

המדריך להתמודדות עם טרגדיות ופרידות - 

מה עושים כשהכאב גדול מידי בשביל להמשיך הלאה?

 

פעם פילוסוף בשם אפיקורס אמר שהדרך הכי טובה לחיות חיים בביטחון היא לחיות בריחוק. לאהוב אוכל, לאהוב ליהנות, לאהוב אנשים, אבל לא יותר מידי. אל תתחבר לזה, אל תכנס לזה, תשמור על מרחק. אהבה, לפי אפיקורס, היא חטא החיים. צריך לשמור רק על קשרים ידידותיים ולא להרשות לעצמיך להתאהב, כיוון שהתאהבות היא דבר שעשוי לסכן אותך. 

פילוסוף אחר, בשם אפלטון, מאמין בגישה ההפוכה - אהוב כל דבר, עד הסוף. אהבה 'אפלטונית'. לאהוב באמת, בלי אינטרסים, להתאהב בכל דבר שקיים. לטענתו גם זו הדרך הטובה ביותר לחיות. תמיד יש טרגדיות, אבל זה שווה את הסיכון מבחינתו, כי חיים רק פעם אחת ועל הזין הפגיעה והכאב. 

האמת אינה מצויה, לדעתי, לא אצל אפלטון ולא אצל אפיקורס. טרגדיות, פרידות, מצבים קשים שבהם החיים נופלים עלינו - הם המצוקה האמיתית שאנחנו לא יודעים איך לגשר עליה. אנחנו יודעים הרי להתמודד עם הכל, כמעט עם הכל. לכל אחד הייתה בעבר פציעה קשה, כל אחד היה בבית חולים, כל אחד חלה באיזה שפעת קשה, כל אחד היה קשור לתאונה בצורה כלשהי, וכל אחד מאיתנו מצא את הדרכים להתגבר על כל קושי שבא לחייו. ואז בא הקושי שאנו לא יודעים להתמודד איתו - טרגדיות. 

מהי טרגדיה?

לפי ויקיפדיה; 

"הטרגדיה דנה בשאלות יסוד של הקיום האנושי: מה הם גבולות הסבל והייסורים שבהם יכול האדם לעמוד? מדוע העולם הוא כה בלתי צודק? הטרגדיה עוסקת ביצרים אנושיים בלתי נשלטים כגון: גאווה, תשוקה ושנאה. הטרגדיה מסתיימת באסון צפוי מראש, ועלילתה רצופה במשברים, עליות ונפילות של הגיבור כנגד הגורל"

כלומר, במילים אחרות - טרגדיה היא תחושה קשה של חוסר צדק פנימי. משהו נורא קרה, ואנו לא מצליחים לפתור אותו. אנחנו לא מצליחים באמת לחבר את הנקודות ולהבין איך אפשר לטפל בזה. הגורל מתאכזר אלינו, החיים לא משתפים פעולה, הכל משתבש, דברים רק מדרדרים ומדרדרים ואין לנו אחיזה במציאות - זוהי, חברים, טרגדיה. 

אבל טרגדיה לא חייבת להיות מוות של בן או בת הזוג או מחלת סרטן סופנית; לטרגדיה אין חוקים, ואת זה החברה שלנו עוד לא יודעת להכיל. כיוון שסף הרגישות בין בני אדם הוא שונה, גם פרידה קשה מזוגיות בגיל הנעורים וגם ריב עם החבר הכי טוב - עשויים להרגיש ממש כמו טרגדיה נוראית. ממש כמו גירושים, כמו מוות, כמו אובדן. כולם ינסו לבטל את הרגשות הללו, ולהגיד - ''זה כולה פרידה!'', להקטין את המשמעות וליצור אשליה לפיה 'הכל בסדר' בתקווה שכך ירגע ולא יעורר תחושת מועקה. 

לכן, תחילה, אם אתם נתקלים בטרגדיה - אולי עדיף לא לשתף על ההתחלה.

על הטרגדיה צריך להסתכל כדבר בעל חשיבות עצומה. לא משנה כמה זה נוראי בעיני אחרים, בסופו של דבר, העיניים שלכם הם העיניים שלכם, החיים שלכם הם החיים שלכם ואחרים לא יכולים לראות את הדברים כפי שאתם רואים אותם. לכן, לשתף את הטרגדיה ברגע בו היא קורית נובע לרוב מהתפרצות רגשות וחוסר אונים. זו טעות - שהרי זה לא אפקטיבי. הנטייה להאמין שאדם אחר הוא מה שיעזור לנו בעת נקודת משבר מונעת מאיתנו להבין את עצמינו. אדם אחר יכול לייעץ, לתמוך, להבין, אבל ברגע הדרמה הוא יתקשה לגלות אמפתיה. 

כשאנחנו בתחילתה של הטרגדיה, לצורך העניין, כשהבן זוג נפרד ממך - אנחנו בחרדה. זו התגובה הראשונית והקשה של טרגדיה. החרדה הזו היא לא דבר רציונאלי. החרדה הזו היא הצורך שלנו להתגונן מן הפגיעה, להתמודד עם האובדן, למצוא פתרונות זריזים למלא את החסר. אבל שום דבר לא באמת חסר. אני בעד לשתף אנשים בטרגדיות שונות שעוברות עלינו, אך לדעתי, כדאי לחכות יום או יומיים לפני שזה יוצא מכם. זה גם יעזור לכם להיות רגועים יותר ולא להלהיט את הרוחות, וגם יגרום לכם לעורר יותר אמפתיה אצל האחר.

***

איך מתמודדים עם טרגדיה?

כפי שאמרתי - הטרגדיה מכילה בעיקר 4 מאפיינים עיקריים שמלווים אותה (אריסטו) :

1. המעשה המביש: מעשה שעשינו, או שנעשה עבורינו, המעורר סבל רב ותחושת פספוס והפסד. ''המעשה המביש'' הוא בעיקר מביש לא בגלל שהוא מביך אותנו, אלא בגלל שאנו מתביישים בכך שלא הצלחנו למנוע אותו / לא הצלחנו להתכונן אליו / הפסדנו משהו גדול ערך. 

2. הסבל והייסורים: הסבל והייסורים באים בעקבות המעשה המביש והם חייבים להיות קשים ושקולים כנגד המעשה. לסבל ישנה השפעה הרסנית על האדם, הסובל מודע לסבלו ובשלב מאוחר יותר יתברר לו מדוע.

3. הידיעה: זו הארה המגיעה לידי האדם הסובל, בה הוא מבין לאחר הסבל את הנסיבות שגרמו לטרגדיה להתרחש ולהכיל את העובדה שלא ניתן לשנות את המצב

4. האישור מחדש: בעקבות הטרגדיה, אשר הכתה בנו חזק וגרמה לנו לסבל רב, אנו מבינים שהעולם הוא לא מה שחשבנו שהוא. מוסכמויות כמו כאב, חמלה, אהבה מתערערות לחלוטין, ואנו מגלים שהחיים הם ממש לא פיקניק.
   כך נעשה אישור מחדש  והסקנת מסקנות לגבי הטרגדיה; קבלה של החיים גם על חלקיהם הקשים, להפנים ולהכיל שהמצב לא ישתנה ולהמשיך הלאה מתוך אישור מחדש שלנו כלפי עצמינו; אני מאשר לעצמי לסבול, אני מאשר לעצמי להבין שהדברים לא ישתנו, ואני מאשר לעצמי להמשיך הלאה כי אין לי איך להיאבק בזה באמת. 

המטרה שלנו, בין אם מודעת ובין אם לא - היא להגיע מ1 ל4. זו הטעות הגדולה ביותר המצויה בכל טרגדיה בחיים. שכן, טרגדיות, שקורות לכולנו, נבנות על תהליכים ולמידה שאנו חייבים ללמוד אותם בשביל להצליח להתמודד. הבעיות אינן הטרגדיות עצמן, אלא סוגי האנשים שנתקלים בהם - חלק מן האנשים ידעו להתמודד יותר טוב עם טרגדיות, וחלק יקרסו וייקח להם זמן רב לחזור לתפקוד מלא. 

מי רגיש לטרגדיות?

• בעלי חרדת נטישה (מאומצים, ילדים להורים גרושים, ילדים שלא גרו בבית)

• בעלי נטייה להתמכרות (שכן לעתים התמכרות יכולה להיות גם לבן אדם אחר ומכאן הטרגדיה היא גם גמילה אכזרית ופתאומית)

• בעלי הפרעות אישיות שונות (דגש על - גבוליות ונרציזם)

• נערים בגיל ההתבגרות (16-23)

• בעלי הפרעות קשב וריכוז ברמה גבוהה (ADHD)

• אנשים עם הפרעות אימפולסיביות, אגרסיביות וחוסר דחיית סיפוקים (contact disorder)

• אנשים שאינם דתיים 

בנוגע לשאלות של ''למה הם רגישים לטרגדיות יותר מאחרים'' - זה לא רלוונטי. הטרגדיות הן קשות לכולם, והן קורות לכולם. הדיון שאני אנסה ליצור הוא על עצמת הרגש הקיימת בטרגדיות, על ההשפעות של הטרגדיות על האדם ועל דרכי ההתמודדות השונות שנבדלות בין אחד לאחר. כל אחד עשוי לסבול מטרגדיות; אבל ישנם כאלו שיסבלו מהם ברמה חמורה נורא, שפוגעת בתפקוד וגורמת לנזקים לטווח ארוך. 

לכן, ננסה בשלבים, לבנות סוג של ''מדריך'' - איך מתמודדים עם טרגדיות?

***

התמודדות עם הבשורה: 

התבשרנו על קיומה של הטרגדיה. וואו. דבר נורא קרה. ''בשורת הטרגדיה'' לא חייבת לבוא ממקור חיצוני בהכרח. למשל, ידידה שלי סיפרה לי לא מזמן שחבר שלה נפרד ממנה בשיחת טלפון, והיא לא הרגישה כלום. היא חזרה הביתה, הלכה לישון, הפנימה - ומשם לא הצליחה להתקדם ונתקעה.

דהיינו, הבשורה של הטרגדיה נובעת ממקום פנימי. זה מין אסימון שנופל, איתות של הראש - ''משהו לא בסדר קורה פה''. התחושה המיידית שלנו כשאנחנו מצויים במחשבה כזו היא שאנחנו חסרי אונים, שאין לנו איך להסתדר ושאנחנו זקוקים לעזרה. זה לא בהכרח נכון. 

אין ספק - טרגדיה זה חרא, זה לא כיף. זה מוריד את המצב רוח, זה מוריד את הערך העצמי שלנו, זה גורם לנו להיות חלשים יותר, עצובים יותר, שמחים פחות. וכל זה - חרא. אבל זה לא סוף העולם, ואני לא אומר את זה כדי שתכנסו לפרופורציות. את זה שזה ''לא סוף העולם'' אתם תגלו רק אחרי שזה יעבור. כרגע, מותר לכם לומר - זה סוף העולם!

אל תבהלו מכך שאתם מרגישים נורא. מותר לכם להרגיש נורא. מותר לכם להרגיש כאילו העולם קורס. אבל אל תשכחו - זה העולם שלכם. אם עכשיו אתם מרגישים שהעולם שלכם קורס - אל תנסו לרסן את ההרגשה הזו. מאידך, לשתף אחרים במחשבה הזו, זה לא אפקטיבי. שוב - האחר רואה דברים אחרת. לכן לצפות מאנשים שיבינו את גודל הטרגדיה שעוברת עלינו לעתים זה בלתי אפשרי. אני צריך להבין את הטרגדיה. אני צריך להתמודד עם תחושת סוף העולם. אני צריך לחוות את הכאב הזה. אני, ולא אף אחד אחר.

לכן, הדבר המומלץ ביותר ברגע הטרגדיה הוא להתחיל כבר מרגע הבשורה לסדר את המחשבות, בדף, נייר או מחברת, ולנסות לפרוק את כל התחושות הרעות שצצות בנו בזו אחר זו. זו דרך התמודדות יעילה שלא מצריכה אף אחד אחר, וגם גורמת לנו להבין יותר טוב את מה שאנחנו מרגישים.

לפני זה, או מיד אחרי זה, אתן לכם המלצה שהיא קריטית - 

תסדרו את החדר. 

ישנם רבים שאחרי פרידה נוטים להשאר בחדר מבולגן ומזעזע שרק הולך ונהפך לגוש זבל אחד גדול. אל תתנו לזה לקרות. בספר ''נחת'' של ג'בר חביש ישנם טיפים רבים לחיי נחת רגועים יותר; מס' טקסים והרגלים שהופכים את החיים לפחות מבולגנים. אחת מההצעות שלו היא לסדר את המיטה. אני אוסיף ואומר - סדרו את המיטה, אבל תסדרו את הכל. כן. למרות שקשה לכם. למרות שחרא לכם. למרות שזה הדבר האחרון שאתם חושבים עליו וש''אין סיכוי שזה בכלל ישפיע עלי''.

הפסיכולוגיה הפשוטה סוברת וצודקת - בלאגן בחדר זה בלאגן בראש. אם אנחנו כבר סובלים מטרגדיה, הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים זה לבכות בתוך חדר מסודר ונקי ככל האפשר, מאשר לבכות בגוש זוהמה של זבל. זה גם מרגיע, גם נותן תחושה של שליטה, והכי חשוב, זה לא גורם לנו להרגיש כמו הומלסים מסריחים שחיים בפח. 

סידור החדר הוא קריטי - כיוון שהוא הדרך שלנו להתחיל את השיקום שלנו. כן כן, אנחנו עוברים שיקום. 

חופשת מחלה

עבור אנשים מסויימים, טרגדיה היא מחלה. זה לא משנה מהי הטרגדיה; זה יכול להיות אפילו בובה יקרת ערך שנשברה. הטרגדיה פגעה בנו, ואנחנו חולים. לא לשווא ישנו מחקר רב על עולם המחלות הפסיכוסומטיות; מחלות הנובעות ממקור נפשי לא פתור. במקום להגיע לשם, תגידו לעצמיכם - כן, אני חולה עכשיו. אני בתקופה איומה עכשיו. גם אם זה בגלל הדבר הכי קטן וחסר חשיבות בעיני אחרים. אני - חולה. 

וכשאנחנו חולים, מה אנחנו עושים? בעיקר מנסים לנוח ולתפקד כמה שאפשר - במידת האפשר, במידת הכוחות שיש לנו, לאט לאט, בלי להזדרז.

אדם שהצטנן חזק בחורף, עשוי לנוח יום אחד, יום למחרת להרגיש שהוא כמו חדש - ללכת לצאת לרחוב ולהשתולל - ושוב יחזור להיות חולה. כיוון שהנסיון לחזור לשגרה ב''בום!'' כאילו הכל בסדר, לקפוץ על תחושת השיפור ולהרגיש שזה נעלם, עשוי רק לגרום ליותר תחושת אכזבה ומועקה. במקום שזה ירדוף אחריכם, תנו לעצמיכם להחלים. 

הטרגדה חולפת. אבל ייקח זמן. בדיוק כמו כל מחלה אחרת. הטרגדיה היא מחלה, וצריך להתייחס אליה ככזו; זה מגביל אותנו ברמת התפקוד, זה גורם לנו להיות חלשים, זה מעורר בנו תחושת חולשה וחוסר אונים. המרה השחורה הזו היא קשה, אבל אל לנו לזייף חיים מושלמים בהם הכל בסדר ולהסתיר את הכאב. זה לא מעלים אותו. זה בדיוק כמו לצאת מצונן מהבית בחורף בתקווה שהצינון יחלוף מעצמו.

לחיות עם הטרגדיה 

כן - זה יכול לקחת המון זמן, וזה יכול לקחת קצת זמן. אף אחד לא יודע מתי זה ייגמר. אבל כרגע, זה לא מה שאמור להעסיק אתכם. מה שמעסיק אותנו זה הכאן והעכשיו, מה אנחנו עושים עם המצב כרגע. כרגע  - לא טוב. מה שאומר שצריך לחשוב אסטרטגית, אפקטיבית, מה יכול לשפר את המצב שלנו במסגרת העננה האפלה שמרחפת מעלינו. 

1. לבצע פעולות בצורה חלקית - אם יש דברים שאתם צריכים לעשות; לנקות, לבשל, ללכת לעבודה, להכין וכדומה - תנסו. תעשו מה שאתם יכולים. אתם לא חייבים להצליח. אתם לא חייבים לעשות הכל בצורה מלאה. עליכם לתפקד ולעשות מה שאתם יכולים במסגרת המציאות הקשה והמגבילה בה אתם נמצאים כרגע. בדיוק כמו מחלה, בה אנו לא דורשים מעצמינו יותר מידי - כך גם הפעם. מותר לכם לא להיות בשיא. זה יעבור. אבל עדיף לשמור על שגרה מינימלית ותפקוד חלקי בכדי שנרגיש שלא הכל משתנה סביבנו. 

2. מרחב בטוח - מפגשי חברים מרובי אנשים - למרות שנהוג אחרי טרגדיות להפגש באחד על אחד, לבכות על כוס תה במיטה של הבסטי על מה שהתרחש - זה לא אמור להיות ככה. שיחות נפש של אחד על אחד יהיו לכם, המון, אני מבטיח. זה לא יעלם. אבל כרגע, בשביל עצמיכם, אתם זקוקים לסביבה בטוחה ורגועה שלא תחייב אתכם להרגיש משהו מסויים. דהיינו, מפגש מרובה אנשים, בו אתם יודעים שאתם לא המרכז - מקום בו אתם יכולים לקום וללכת בכל הזדמנות בלי להרגיש רע - מקום בו תמרון הבחירה והרגשות שלכם הוא גדול יותר - כך יהיה טוב יותר. כמו כן, פעילות מרובת אנשים לעתים מסייעת להרחבת הראייה, להסח הדעת, להרמה במצב רוח ולעלייה בביטחון. לכן - מומלץ. 

3. למצוא פתרונות למצבים של חוסר אונים;
   וכאן הם מתחלקים לשניים -  

1. מצבי חוסר אונים בסיטואציות חברתיות - כלומר, כל המצבים בהם הטרגדיה מפריעה לנו לתפקד בחברת אחרים. טרגדיה המון פעמים מונעת מאיתנו להרגיש עצמינו בקרבת אחרים וגורמת לנו להרגיש רע להיות בחברתם. ואז מגיע הקושי השני;

2. מצבי חוסר אונים במצבי הבדידות - תחושת הלבד והבדידות עשויה להיות רעה וכואבת, ואף עוד יותר מעוררת חוסר אונים, כיוון שגם עם חברים קשה לנו. זה ''לא פה לא שם'' שכזה. 

אישית, אני מעדיף במצב B על פני מצב A, כיוון שלבד אני תלוי רק בעצמי ואני יותר בוטח בעצמי. אבל זה מאוד תלוי. המון פעמים הייתי בטרגדיות בהן להיות לבד ממש גרם לי למחשבות מזעזעות, וברחתי אל החברים. לא משהו אבל קורה.

התמודדות עם מצוקה בנויה רק מדבר אחד ובלתי נסבל שנקרא ''ניסוי וטעייה''. אין דרך אחת באמת לפתור את הטרגדיות הללו. זה יכול להיות כל כך הרבה דברים; 

צביעה, צפייה בסרט, צפייה בסדרה, שמיעת מוזיקה, הליכה, ספורט, לבשל, לכתוב, לנקות, לסדר, כל פעולה שיכולה למלא את הזמן ושניתנת לעשייה למרות המחשבות הקשות על הטרגדיה. 

אנו צריכים לצאת מתוך מס' נקודות הנחה;

• המחשבות הטורדניות שבאות בעקבות הטרגדיה - חולפות לאחר זמן מה. 

• הלחמות במחשבות האלה / שקיעה עמוקה בהן עשויות לעורר חרדה ודיכאון

• הפתרון של המחשבות הללו הוא הסתגלות, קבלה והכלה כלפי המציאות 

• זה לא נגמר ברגע! זה ייקח זמן. 

ואולי זו הנקודה החשובה ביותר. זה לא נגמר ברגע, סורי. זה ייקח זמן. זהו. תחנקו. אין לכם יותר מה לעשות עכשיו. זה תהליך, וזה תהליך בריא, והוא חולף. אולי מחר, ואולי עוד שבוע. אני לא יודע. אבל לא עוד 10 דקות. תפנימו את זה, תכריזו על זה, ותגידו בכל רם - אני בתקופה קשה שתמשך זמן מה ואני אעשה הכל כדי שזה לא יפגע בחיי היום יום שלי. 

אנחנו לא מנסים להעלים את הטרגדיה, לא מנסים למחוק אותה, ולא מנסים להרפא ממנה. אנחנו מנסים דבר אחד ופשוט - לחיות יחד עם הטרגדיה. לשמור על חיי תפקוד וחברה סבירים, פועלים, על אש נמוכה, לצד הטרגדיה והקושי הנלווה לה. 

המטרה היא בסך הכל ליצור רצף חיים סביר בו גם במצבי טרגדיה, נוכל לשמור על מסגרת ועל שגרה בסיסית. כך נשמור על אחיזה במציאות, נמנע מהשלכות הרסניות לעתיד, ובעיקר נבין מעצמינו שהחיים ממשיכים למרות מה שקרה. ברגע שהחיים ממשיכים לנוע, גם כשטוב וגם כשרע. זה להבין שהחיים הם מלאי ניגודים, אבל צריך לשמור על המשכיות. גם כשאנחנו במצוקה, וגם כשהכל נקטע, וגם כשיש תחושה שאין איך להמשיך מפה - הדרך היחידה להמשיך היא לעשות מה שאנחנו יכולים, ולהרשות לעצמינו לפרוק את הסבל בדרכים אפקטיביות כמה שיותר. 

 וכמובן, אם אתם אומנים, קחו מזה השראה גדולה ליצירה והתחדשות.  

מאחל לכם חיים נפלאים ונטולי טרגדיות,

הפילוסוף <3