הפרעות התנהגות בקרב ילדים ובני נוער

אתם חושבים שאתם לבד, אתם חושבים שאף אחד לא מכיר את זה, הפתעה - זו אחת התופעות הכי נפוצות שיש. הפרעות התנהגות. זה נע בכל הגילאים, מגילאי 3-4, עד גילאי ה80 למניהם, ולכל טווח גילאים גם תמצאו הסבר פסיכולוגי, מעשי, גנטי, גופני, שאחד מהם יקלע בדיוק לסיבה שממנה אנשים יוצאים מדעתם. אם רק תפתחו את החלון ותראו את העולם שאתם חיים בו - מי שלא משתגע פה הוא משוגע בעצמו.

אז ככה. החיים הם מעצבנים. העולם מעצבן. הגירויים והכישלון והרדיפה אחר ההצלחה מסחררים את כולנו וגורמים לנו להיות לחוצים יותר, מתוחים יותר, אלימים יותר ,רגועים פחות. ויש לזה מלא הסברים אבל נשתדל שלא להכנס אליהם. נתחיל בחלק הקשה ביותר - ילדים.

ילדים

אז מה, הילד שוב הלך מכות בכיתה? ועוד פעם המורה התקשרה ואמרה שהוא אלים וחסר שקט? והוא שוב פעם רב עם האחים בבית, צועק ללא הפסקה, לא נותן מנוחה? מוכר. הפרעת התנהגות בקרב ילדים, בעיקר בגילאים קטנים, הוא משהו שכל כך נפוץ לאחרונה שנראה שכל מערכת חינוכית חייבת להתאים את עצמה להרגלי ההתנהגות החדשים של הדור שלנו. לאט לאט זה יקרה, בינתיים אנחנו רחוקים משם.

חשוב להבהיר מספר דברים - אתם והילדים שלכם הם תוצר ויוצר, תזכרו את זה. ככל שתהיו עצבניים יותר ומתוחים יותר כך הם יתנהגו בצורה הזו. זה נכון, כשאתם בסביבת עבודה, או בתנאים חברתיים מגבילים, אתם יותר שולטים בעצמיכם. אבל כמה פעמים הילדים שלכם נחשפו להבדל הזה בהתנהגות שלכם בין עצמיכם מול קרוביכם, ולבין אנשים שאתם מכבדים?
הילדים שלכם חכמים, אפילו מאוד, אבל הם לא באמת יודעים להבדיל בין קווי התנהגות במקומות שונים. הם רואים אותנו עצבניים - הם יהיו עצבניים. הם רואים אותנו אלימים - הם יהיו אלימים. וזה כל כך יותר גרוע כשמדובר בהם.

אז ככה. מעבר לעובדה שיש הורים עצבניים שיוצרים ילדים עצבניים, ואז אנו נגררים למעגל אין סופי שבו כל אחד מעצבן את השני, יש גם ילדים שמבחינה גנטית, גופנית, נולדו כאלה. זה לא רק עצבנות. זה רגישות כלשהי, או חוסר וויסות רגשי וחושי משווע, שגורם להם להתנהג בצורה הבוטה ואלימה שבה הם מתנהגים. יש לזה הרבה סיבות. אחת מהן, למשל, היא המקור העצבי במוח שמותיר אותם בחוסר שקט. מחסור בדופמין, או עודף נוראדרנלין בסינפסיה, או תפקוד לקוי או לא רציף של תאי הבטא. אלו דברים שיתבטאו בעוד המון דברים אחרים; רגישות אינסופית לאוכל, רגישות לסוגי בגדים מסויימים (הגרביים כל כך מציקים להם!), יציקה וקימה מוקדמת מהרגיל או שינה מתארכת מהרגיל, חוסר שינה ודפוסי שינה לא רציפים בכללי מאוד מאפיינים ילדים עם הפרעות התנהגות.

אבל זה רק סוג אחד שלהם. בכללי, ילדים הם רגישים, מאוד. הם מפתחים את עצמם לאט ובעדינות לפי החשיפה שלהם להתנהגות שלנו, המבוגרים, ולומדים מאתנו דברים טובים, ולעתים, פחות טובים, והרגישות המוגברת באלף ווליום שלהם משלנו גורמת להם להעצים את ההתנהגות שלהם עד כדי חוסר שקט ואלימות משוועי נפש. ילד רגיש שרוצה תשומת לב, למשל, היא דוגמא קלאסית לילד שילך וירביץ לילדה בכיתה שלו כדי שהמורה ישים לב לקיומו. למה הוא צריך תשומת לב? בשביל זה תצטרכו פסיכולוג מומחה. 

דברים שחשובים בכדי להתמודד:

1. אל תתנו להתנהגות שלהם להוריד לכם מרמת האיכפתיות והאהבה שלכם אליהם. כן, זה קשה, ותצטרכו הרבה עבודה, אבל חשוב ללמוד להקביל בין אהבתכם אליהם כבני אדם ולבין כעסכם על ההתנהגות שלהם, ואסור לכם לתת להם לערבב אותם אחד עם השני ולהסיק מסקנות, זה עלול להוביל לנזק בלתי הפיך. חשוב להבהיר על כל פעם שבה אתם כועסים עליהם, לפחות פעם אחת שאתם אוהבים אותם, כדי שגם הם ידעו להבדיל בין האישיות האהובה שלהם לבין ההתנהגות השנואה שלהם. הערבוב של התחושות והרגשות שלכם יכול להוביל לדרך חיים הרסנית במיוחד. אין 'משפטים שנפלטים בטעות'. אין 'יואו אתה בלתי נסבל!'. אין מכות שנבעו מחוסר שליטה. אתם לא יודעים מה לעשות? תפנו למישהו שכן יודע ותבקשו ממנו עזרה. אל תעשו טעויות שיהרסו את החיים שלהם. 

2. תדעו מתי לטפל. אל תצפו שהעתיד יבנה אותם טובים יותר ושכל מה שצריך זה לחכות ולשרוד את החיים האלה יום אחרי יום. הטיפול הוא מייגע, במיוחד אם אתם ברפואה הציבורית. ההמתנה לפסיכיאטר או לפסיכולוג או לכל טיפול שתדרשו יכול לקחת שנים. יש כסף? תשתמשו בו בשביל לקבל את האופציות הזריזות ביותר לטיפול היעיל ביותר. אין כסף? תשתמשו בכל זמן פנוי שיש לכם כדי לקדם את הרפואה הציבורית, להתייעץ עם כל גוף חברתי שמציע את עצמו. תבקשו עזרה. תדברו עם אנשים. תחפשו עצות באינטרנט. תקחו את עצמיכם ותשקיעו זמן ומחשבה באיך לקדם את חיי הילד שלכם. ההזנחה של מצב קשה והתעלמות ממנו, כאמור, עלולה להוביל לחיים הרסניים עבורו ועבורכם שהפתרון בשבילם יהיה מורכב הרבה יותר. 

3. קחו את הטיפול של הילד ברצינות. כן, לא כיף להודות שהילד שלך זקוק לטיפול, ולא קל להיות ההורה שאחראי על הטיפול שלו. גם קל להסתכל על ההתנגדות של הילד לטיפול ולהגיד 'טוב נו הוא לא רוצה אז גם אני לא רוצה'. לא. פשוט לא. זה החיים שלכם ושלו, זה הדרך המשך. יש כאן בעיה שצריך לטפל בה; גם אם זה קשה, השלב הטיפולי הראשון הוא לנסות ללחוץ על כל הנקודות הרגישות, שלו ושלכם, בכדי לטפל בו. הרבה פעמים המטפל מצביע אצבע מאשימה על ההורה ואז הוא בורח מהטיפול, וזה חבל, כי אתם באמת מפסידים את הדרך שלכם לחיים טובים יותר. יכול להיות שאתם באמת צריכים טיפול. יכול להיות שהילד הוביל אתכם למצב שאתם צריכים טיפול בשבילו. הכל יכול להיות, החיים דינמים. קחו את זה באופן פשוט ולא כבד מידי ותעזרו לו ולעצמיכם, גם אם זה קשה. על הדרך להתמודד עם התנגדות לטיפול נדבר עוד מעט.

4. אל תפחדו מהטיפול. לא שלכם, לא של הילד שלכם. אל תפחדו משאלות חצופות. אל תפחדו ממטפלים שנראים לכם מאיימים. אל תפחדו מהבעיות שהטיפול יציף. אלו פחדים לגיטימיים ומוכרים שאף פעם לא באים לידי ביטוי. הפחד היחיד שלכם צריך להיות מה יקרה אם לא תטפלו. אל תפחדו לתת תרופות. זה לא כיף לתת תרופות ויש בזה משהו מאיים; אבל תחשבו על הסבל של הילד שלכם. אם יש תרופה שיכולה לעזור, מה שווה יותר? 

התנגדות לטיפול - מה עושים?

כמו שאמרתי, הרבה הורים מתנגדים לטיפול, והתופעה המוכרת ביותר היא תופעה בה אחד ההורים מתנגד והשני מעודד. הרבה ילדים מתנגדים לטיפול ואז זה בכלל אסון. שילוב של השניים האחרונים היא תופעה קטסטרופלית. מה עושים?

אחד הדברים שהכי חשוב לעשות הוא לנסות, קודם כל. לדבר ולדבר ולחפור. בלי תקיפה. בלי כעס. זכותם של אנשים לא להסכים איתכם, גם אם הם טועים. אבל עצם הדיבור על טיפול והרצון לטיפול, באופן מודע או שאינו מודע, מקדם את האינטרסים שלכם. אנשים רואים שאתם רוצים משהו, ורואים שאתם רוצים אותו בכוונה טובה, אז כדאי לנסות. עוד פעם ועוד פעם עד שאולי יקחו את הבקשה שלכם ברצינות. זה רלוונטי בעיקר מול הורים.

מול ילדים זה בהחלט בעיה, בעיקר מול ילדים עם הפרעות התנהגות שמתנגדים לכל דבר שקיים בעולם הזה בערך. יש מלא שיטות לעודד ילדים לבוא לטיפול. אחת מהן היא דווקא טיפול שלכם - לכו לפסיכולוג מקצועי שינחה אתכם איך לגרום לילד שלכם ללכת לטיפול. אחת מהדרכים זהה לדרך שציינתי קודם; תנסו לדבר איתו ולבקש ממנו. 'אולי תלך לטיפול?', 'אני ממש אשמח אם תלך לטיפול היום!', 'חבל שאתה לא רוצה.. זה יכול להיות ממש טוב'. וזה נכון. אתם אומרים דברים נכונים. האינטונציה אולי מעט מניפולטיבית; אבל המטרה טהורה וחשובה. בסופו של דבר היכולת של הילד להתקפל מול מניפולציות רגשיות שלכן היא דבר מקסים ומוריד את רמת ההתנגדות, ושווה לנסות אותו. התקיפה מולו והצעקות מולו רק יגבירו את ההתנגדות, אז אל.

הפרעת התנהגות בקרב מתבגרים 

אוקיי, עסק פחות מוכר, אבל רלוונטי להפליא. מתבגרים, מטבעם, הם רגועים יותר מילדים. למעשה הם גם רגועים יותר מההורים שלהם. מה הצרות שלהם בחיים? סקס, חברים, סמים, בגרויות... זה אוסף של דברים שעם כל הקושי אפשר להתמודד איתם בכיף. בכללי, גיל ההתבגרות הוא גיל כיפי, גיל של חוויות, של אהבה, של חברה, של חוסר דאגה מהעתיד וחוסר מתח ולחץ שמאפיין ילדים או מבוגרים.

בולשיט. זה הגיל הכי נורא שיש והתעמולה הזו היא הדבר הכי שקרי שהיה מאז 'מאמא עוף - 90% חלבון'. 

באמת עכשיו. גיל ההתבגרות זה הגיל הכי קשה שיש בחיים של אדם. מי אני? מה אני? לא משנה מה קורה לך בגיל הזה, הוא מסתיים רע. ההורים דואגים לך? פ'חח, אתה עלוב, לא מצליח להתבגר בכוחות עצמיך. ההורים מתעלמים ממך ונותנים לך להסתדר לבד? פ'חח, אתה עוד יותר עלוב, לאף אחד לא איכפת ממך ואף אחד גם לא דאג להנחות אותך איך מתמודדים לבד עם העולם הזה.

חברים זה חשוב, אבל הם כ''כ טריקיים בגיל הזה. הרי הכל כל כך דינאמי וסוער בגיל ההתבגרות שקשה להבין אל מה אתם מצפים בכלל; חברים זה לא הורים והם לא דואגים כמו הורים, ולמעשה, הם עושים יותר נזק מתועלת. קשה למצוא ולאתר את הבחור או הבחורה שישמשו כחבר הכי טוב שלכם בגיל הזה, כי שוב, כולם נורא סוערים. כולם רוצים אהבה וכולם רוצים להיראות יפים וכולם רוצים חברה וכולם רוצים חיים טובים יותר. מי לא רוצה חיים טובים יותר.

שלב המעבר הזה בין ילדות לבגרות הוא שלב המעבר הקשה שבו אתה לא לבד ולא ביחד, שאתה תלוי באנשים אך גם תלוי בעצמיך, גיל בו אין לך הנחיות כיצד להתמודד עם העולם ואתה חייב לגלות אותו לבד, ושוב, גיל שבו אכזבה ודיכאון נפוצים ואין לך אל מי לפרוק אותם כי אתה כבר 'בוגר' ואתה לא יכול לתת לרגשות שלך לנהל אותך. קיצר, גיל חרא.

על התמודדות עם דיכאון בגיל ההתבגרות, שוב, נדבר בפוסט אחר, אם יהיה לי זמן. אבל אם מדברים על הפרעות התנהגות זו גם תופעה שהופכת להיות מוכרת ומוכרת יותר ויותר ככל שעוברים השנים. אז כן - מכות ואלימות בגיל ההתבגרות הם כן דבר מקובל והם קורים בכל ביה''ס. רבאק, האדם הוא חיה אלימה והגיע הזמן להכיר בכך. אנחנו מנסים לשנות את זה ולהאמין שזה ההפך, אבל זה לא סותר את העובדה שבמקור אנחנו אנשים אלימים, וגיל ההתבגרות הוא אחלה גיל 'להתחבר למקורות'.

אבל עזבו  את זה. אנשים שמתנהגים באלימות, אימפולסיביות, חוסר שקט ומתח, עצבנות, התנהגות עוינת ולא סבירה עבור החברים שלהם, בכללי, חוסר נחמדות כללי, הם סבל איום בשבילם. הם הרי במילא לא אוהבים את עצמם; איך הם יסתדרו עם חבר'ה שלא אוהבים אותם, בגלל בעיה שהיא אפילו לא באשמתם?

אז ספקטרום בעיות ההתנהגות בגיל ההתבגרות נע ונד על מלא אספקטים שהדרך לאתר אותם היא בלתי אפשרית. כמו שאמרתי מקודם, יש את האספקט הגנטי, שזה שילוב גנטי הגורם להם להיות זעומים יותר ורגועים פחות, כל החברה ועל עצמם. עוד אספקט זה האישיות שנבנית ומתעצמת בעולם, ודרך ההתמודדות שלה עם האינדיבידואליות המאיימת והבדידות המפילה היא אוסף של עוינות ועצבנות כלפי האנשים שסביבם.

יש גם את אספקט הפרעות האישיות שמתפתח בגיל הזה, שטוב אם תגלו את זה כבר שם. למשל - הפרעת אישיות גבולית, שכוללת תלות בקשר והסתכלות קוטבית מאוד על עצמיך ועל החברה, שמובילה המון פעמים לאגרסיביות ולחוסר נחמדות לחברה. גם הפרעת אישיות נרציסטית, בה אדם מנסה להעצים את עצמו בחברה כדי להתגבר על הבדידות וחוסר הערך, מובילה רבות להתפרצויות זעם נרציסטיות ושנאה מצד החברה. יש לכם עוד מלא. כל רצף ההפרעות אישיות מתקשר אל בעיות התנהגות שמתבטאות באגרסיביות ואף אלימות. זה מוכר וזה לגיטימי.

כולנו צריכים להרגע.

מתבגרים בסופו של דבר צריכים ללמוד להסתכל על החיים באופן יותר רחב ופחות מאיים, ולהבין שגם אם הגיל הזה של המעבר מילדות לבגרות נראה כדבר האפל ביותר שהם יכולים לחוות, יש בו גם זווית בונה ומרגשת שהם יכולים לבחון אותה. אין לצפות שזה יקרה מהר או בכלל, אבל כן אפשר למתן את ההתנהגות האלימה וחוסר השקט. 

אחת מהדרכים האלה היא אם אתם כהורים מסתכלים על הבעיה ומחליטים לקחת עליה אחראיות. אין מה לעשות, גם אם הוא מתבגר, בלבו הוא עדיין ילד, ויש בכם חובה לקחת אותו תחת חסותכם ולנסות לעזור לו. זה מתון יותר מאשר עם ילדים אחרים. אתם יכולים פשוט לגשת אליו ולהמליץ לו על טיפול, להגיד שאתם דואגים למצבו ושלדעתכם זה יכול לעזור לו. עוד דרך היא לקרוא וללמוד על הפרעות התנהגות באופן שילמד אותכם איך להתנהג אליו בצורה שתמעיט עליו את המועקה והסבל שהוא חווה. בכללי, למידה על בעיות של אנשים שחשובים לכם, או של עצמיכם, יכולה לעזור לכם פלאים. ככל שתלמדו יותר תתמודדו יותר.

אם אתם המתבגר עצמו זה גם קשה. להודות שיש לך בעיה בגיל שבו להיות עם בעיה זו הפאדיחה של החיים זה הדבר הכי מעורר סבל ויגון שאפשר לחוות. וזה גם מלווה בכל החיים; היכולת להודות בבעיה, הבושה בלנסות לפתור אותה. זה אחלה סיפתח לחיים שלפניכם, שתדעו. אבל גם כאן חשוב לדעת ולדרוש את הטיפול שמגיע לכם.

הטיפול

אם אתם ההורים, אז כן, גם כאן טיפול עבורכם יכול להועיל כי עדיין ישנם קווים במתבגרים שמתחקים או מועצמים על ידי ההתנהגות שלכם. גם כאן שיטת המניפולציה כלפי הילד שילך לטיפול יכולה להועיל. גם כאן יש קשר בין היכולת שלכם לשתף פעולה ובין היכולת שלו. תבחנו את המציאות שלכם ותלמדו אותה כדי לעצב אותה טוב יותר.

אבל אני מעדיף להתרכז בצד הטיפול של המטופל המתבגר עצמו. אז לפני הכל, פסיכולוג הוא רעיון טוב, אפילו מאוד, אבל לא מספיק. הגיל הזה כזה סוער שגם ללכת למישהו פעם בשבוע ולפרוק את הלב במשך שעה לא יכול באמת לשפר סימפטומים והפרעות של התנהגות. זה בעיקר מצריך מאמץ ותכנית עבודה שלכם בכדי להתמודד עם הקשיים הללו. אז כן - לשבת אצל פסיכולוג זה טוב ויפה, כשיש לכם קשיים אישיותיים או התנהגותיים אתם צריכים יותר. אתם צריכים לדרוש מהפסיכולוג שלכם תכנית עבודה, המלצות וטיפים להתמודדות עם סיטואציות שקורעות אתכם, בתקווה שהוא ידע איך ללחוץ על הנקודות הנכונות ולעזור לכם.

יש לזה כמה דרכים. הדבר הראשון והחשוב ביותר הוא לדעת לזהות מתי הטיפול הפסיכולוגי לא מספיק. לראות כיצד תקופה  ארוכה של שיחות וטיפול לא מקדמים אתכם לחיים טובים יותר ורגועים פחות,  או שלא באופן אותו הייתם רוצים. שווה לדבר על זה עם הפסיכולוג שלכם,  כי עם כל הבושה,  הוא שם בשביל לעזור לכם.

מכאן והלאה  יש כמה דברים.  הראשון הוא ליישם  פרקטיקות שונות בטיפול הפסיכולוגי. למשל; פרקטיקות של כתיבה,  של הבעת רגשות דרך יצירה.  לעבוד עם הפסיכולוג שלכם על תכנית יום יומית שתעבד את הרגשות  שלכם ותגרום  להן להיות דומיננטיות יותר. על dbt שמעתם? ועל cbt? מה עם nlp?  יש  מלא פרקטיקות מעשיות לטיפול בהפרעות  התנהגות ששווה לכם לנסות כדי להקל על עצמיכם.

עוד אחד מהדברים החשובים, גם לבני נוער, הוא החשיבות שבטיפול תרופתי. אתם תגיעו לשם, כנראה, בהמשך הדרך, אם המצב מחמיר או לא משתפר ודואגים לכם. גם על זה נרחיב בהמשך.

הפרעת התנהגות בקרב מבוגרים 

לצערי, אי אפשר לטפל במבוגרים עם הפרעות התנהגות.  אלו אנשים שחוו חיים שלמים עם ההפרעה הזו, עם החוסר שקט הזה. אין לי מושג איך לעזאזל הם הצליחו להתמודד עם זה ואיך זה עבד או נשרד במשך כל כך הרבה שנים, בינם או בין הסובבים אותם. החיים עם התקפי זעם או הפרעת התנהגות חמורה הם דבר אבסורד שמחייב טיפול כבר בשורש.

וחשוב להבהיר - מבוגרים עם הפרעת התנהגות אלו אנשים מבוגרים שכבר טמועים בהם דפוסי חיים עצבניים וחסרי שקט. זה לא בעיה למטפלים כי אלו אנשים שבד''כ לא רוצים טיפול ומתנגדים לטיפול בכל ליבם. אלו גם בד''כ אותם ההורים של הילדים שציינתי למעלה. גם אם הם יגיעו לטיפול, זה כנראה יהיה בעקבות המלצות של הסובבים אותם, כמו למשל, המטפל של הבן שלהם.

ולטפל בהם? דיימ. זה כל כך מסובך. נתחיל בזה שצריך פאקינג לשנות דפוסי התנהגות שטמועים בהם בצורה עדינה ומצריכה סבלנות. נמשיך עם זה שהשינוי, גם אם יעשה, ככל הנראה ידרדר בחזרה ויצריך עוד פעם טיפול, או השארות בטיפול מלכתחילה. ולך תשכנע אותם שהם צריכים טיפול גם כשהכל נראה טוב. וצריך כל כך הרבה סבלנות, שמשלבת, גם את הטיפול הדינאמי שמנסה להבין איך לעזאזל הגעת לגיל הזה ואתה מתנהג ככה, וגם את הטיפול ההתנהגותי שכולל את הDBT למניהם שמנסה לעזור לך קצת לשלוט לעצמיך. לזה, ולזה, הוא יתנגד, גם כי זה מצריך המון סבלנות ואין לו סבלנות, וגם כי הוא לא יראה הטבה בזמן הקצר, או שהוא יקרה ואז תבוא ההחמרה, וכרגיל, המטפל הוא חרא והוא אדיוט והוא מדבר שטויות וכו וכו'. לא בא לי.

אין להם כח לזה ואין למטפלים כח לזה. צריך המון סבלנות. זה פי 7 בערך יותר זמן מלטפל בהפרעות התנהגות של ילד או מתבגר. זה פי 10 יותר סבלנות מצד המטפל לעומת טיפול רגיל. וכמובן, פי 1000000 יותר סבלנות מהסבלנות הבסיסית שאותו המטופל רגיל אליה, מה ששוב, מוביל לחוסר אונים פסיכי של כל הצדדים. אז כן, יש בעיות שאולי אפשר לפתור, אבל הדרך כל כך מעיקה ואף אחד לא מעוניין בה. במקרה כזה שווה פשוט ללכת ישר אל התרופות ולקוות שהן יועילו כמה שיותר למיתון הבעיה.

ועכשיו לעסק הזה שכולנו פוחדים  ממנו;

טיפול תרופתי בהפרעות התנהגות

התחלנו. אז אחת הבעיות שיש לנו, לפני שבכלל ניגשים לתרופות, הוא ההתנגדות לתרופות. או של ההורים או של הילדים או של כולם ביחד. כאן, אני אנסה לנפץ לכם סטיגמות על התרופות, שכדאי שתדעו.

1. זה לא סמים. גם אם יש תרופות מסויימות שהמבנה המולקולרי שלהם זהה או דומה לסמים, יש כל כך הרבה השפעה לאופן הלקיחה (דרך הפה או הסנפה) וכל כך הרבה השפעה למינון שהדמיון בניהם הוא על גבול המקרי. זה לא מסכן את שפיטת המציאות שלהם, לא מעוות להם את המחשבה, לא גורם להזיות, ובטח שלא ממכר. תסמכו על הרופאים שלכם.

2. זה לא פוגע בהם. כדי לגרום לתרופות לפגוע בכם או בילד שלכם, הן צריכות להגיע למינונים פסיכיים ולדרכי לקיחה פסיכיות כדי להוביל לנזק אמתי. הרפואה היום מתקדמת, ממש מתקדמת, והסיכוי של תרופה לפגוע בילד מבחינה קוגנטיבית, נפשית או פיזית כלשהי נמוכות להחריד. גם המינונים שבהם נותנים תרופות לילדים הם כ''כ נמוכים שהסכנה רחוקה מהאופק.

3. זה לא ישפיע על העתיד שלהם. לאף אחד אין גישה אל התיק הרפואי של הבן שלכם. לא לצבא, לא למקומות עבודה, לא לתיכונים ולא לשום מקום אחר. אם הצבא יבקש, או אם אתם תבקשו ותאשרו, יהיה גישה, אבל אם לא תרצו אף אחד לא ידע שלקחתם תרופה חוץ ממכם ומהרופא שלכם. אתם מבינים? הצבא לא ידע מעולם שלקחתם תרופה אלא אם אתם תרצו שהוא ידע ותגידו לו את זה במכוון. לצבא לא צריכה להיות השפעה על הבחירות שלכם.

4. טיפול תרופתי הוא מענה מהיר ויעיל לטיפולים אחרים שלא עבדו. תעשו טובה ואל תגזימו על הטכניקות סבתא שלכם. לא 'ריכוזית', לא 'אומגה 3', לא ספורט יוגה באגמי הירקון ולא תה טיבטי עם סוכר מפירות יער. לא שהם לא עוזרים, הכל עוזר. תוספי תזונה, ואכילה נכונה, וספורט, הם כולם יועילו לכם או לילד שלכם ויעשו פלאים. זה לא תחליף. זה יכול להיות מעולה בנוסף או במקביל, אבל אתם לא יכולים להתבסס על עצות סבתא בכדי לטפל בבעיות התנהגות כבדות ראש. אם הרופא בחר לתת תרופה לבן שלכם, הוא יודע מה הוא עושה. התרופות הללו משפיעות באופן הדרגתי ומדוייק על המוח ומובילות להקלה בסימפטומים של התנהגות. אתם באמת מצפים שספורט ימי או תה יעשו את אותו הדבר?

5. ייתכן שזו הדרך הכי נכונה בשבילכם גם אם היא נראית מאיימת. אף אחד לא אוהב לקחת תרופות ואף אחד לא אוהב לקחת תרופות, אבל הטיפ שלי - תנסו. ניסיתם מספיק דברים ושום דבר לא עזר, אל תייסרו את עצמיכם, ותנסו לקחת תרופות. יעבוד? תמשיכו. לא יעבוד? תפסיקו. כמעט כל תרופה ובעיקר אלו שניתנות לילדים ניתן להפסיק בשלב מסויים ולא להמשיך לקחת אותה אם היא מזיקה. אבל תחשבו לרגע על הנזק שעובר על הילד או על עצמיכם, לנזק של הדימוי העצמי, הפגיעה החברתית, תחושת הייסורים מול הפרעות ההתנהגות שלכם. אתם באמת חושבים ששווה לכם להתעמת מול אלה כל יום במקום לנסות ולקחת כדור שאולי יצליח לעזור לכם? 

אוקיי, אז אחרי שהבהרתי - אני חושב שחשוב לדעת מתי כן לקחת טיפול תרופתי ומתי לא. אלו מתייחסים לכמה אספקטים, בניהם, הרפואי והאישיותי. באספקט האישיותי הייתי אומר שכן חשוב לבחון את היכולת שלכם או של הילד שלכם ולראות עד כמה אפשר להגיע לשיפור המצב ללא תרופות, אבל באופן קצוב בזמן. אל תתנו לעצימכם חיים שלמים לחכות שיהיה טוב יותר. כדאי לנסות, אבל לא לנסות יותר מידי. 

בכללי, ההבדל בין קושי אישיותי לקושי פיזי, הוא שבקושי פיזי אתם תראו הטבה מהירה בתרופות ובקושי אישיותי אתם בקושי תראו הטבה בקושי. משעשע. קיצר, בקושי אישיותי ניתן לטפל באופן יותר פסיכולוגי, שיחתי, ובכך למתן את התגובות האגרסיביות. את הדרך לאבחן אם הקושי האימפולסיבי של הבן שלכם הוא אישיותי או פיזי ניתן לאבחן במספר פגישות עם פסיכיאטר, ושווה להדגיש את זה בפניו, אם אתם מרגישים שלילד יש באמת בעיה בריאותית שבעקבותיה הוא לא שולט בעצמו, או שבאמת משהו קשה עובר עליו בלב שהוא צריך לטפל בו באופן יותר 'הומאני'. אע''פ שגם לקשיים אישיותיים נצפו הטבות ע''י תרופות.

האספקט השני הוא הבריאותי. כן, בריאות היא עסק חשוב בלקיחת תרופות, ויש מספר דברים ששווה לבדוק. למשל, מספר תרופות עשויות להעלות את רמת הפרולוקטין שלכם, ולהוביל לתסמינים מאוד לא נעימים, בעיקר לנשים. שווה לעבור בדיקות דם ולספור את רמת הפרולוקטין שלכם. או למשל, בדיקת רמת השומנים בדם, שעלולה לעלות או להדלל על ידי לקיחה של תרופות מסויימות. את אלו כבר תתנו לרופא שלכם.

אז אלו תרופות יש?

אנחנו מדברים עכשיו על אגרסיביות שמתבטאת בהתקפי אלימות חסרי רסן וחסרי שליטה. זה אמנם לא פסיכוטי בפני עצמו, אבל בעיני הרפואה, יש בזה מן האלמנטים הפסיכוטיים שמצריכים טיפול בהתאמה. והרפואה באופן מפתיע צודקת והתרופות מצדיקות אותה.

קיצר, יתכן שיתנו לכם מספר תרופות אנטי פסיכוטיות, אבל הן יהיו במינונים נמוכים מהמקובל ויובילו לפחות ת''ל מאשר אלו שלוקחים אותם במינונים מופרכים. ייתכן שיהיה כתוב על התרופה שהיא מיועדת לסכיזופרניה, תתעלמו מזה. תרופות אנטי פסיכוטיות גורמות למוליך העצבי דופמין לרדת מעט מעצמתו ואף חוסמות קולטנים ספציפיים שלו, מה שכמקובל מוריד את רמת המתח והחרדה שיש לאדם, ואף מעלה את רמת השליטה שלו בהתנהגות. 

דמיינו את זה ככה - ישנם תאים עצביים במוח שלכם בשמות 'דופמין' ו'נוראדרנלין'. אלו הם תאים חיוביים וטובים שגורמים לכם לעירנות, לקשב, ולתפקוד בריא של מטלות קוגנטיביות. אבל תארו שיש משהו שממש לוחץ על התאים האלה, סוחט אותם, מוציא מהם 'מיצי דופמין' ומפזר אותם בתוך המוח שלכם בצורה חסרת רחמים. הדופמין והנורדרנלין שלכם משתגע! המוח משתגע! מן הסתם שאין שליטה בהתנהגות, כי המוח לא מסוגל לשלוט בעצמו. לכן, תפקוד 'לקוי' באופן מכוון של המוליכים הללו, יכול להוביל למעט יותר שליטה שהמוח מאזן לעצמו. בלי ניתוח, ובלי התערבויות בוטות, כדורים יכולים ממש לשנות את האופן שבו אתם מתנהגים, רק על הצדדים השליליים של ההתנהגות, וזה מדהים.

אז התרופה הראשונה שיש לנו במשפחה הזו, שמוצעת בעיקר לילדים, היא הריספרדל. הריספרדל נחשבת ליעילה בתחום הפרעות ההתנהגות ומועטת בת''ל, למרות שעל זה אני מערער ועל זה נדבר בהזדמנות אחרת. היא גם האנטי פסיכוטית החדשה היחידה שמאושרת לילדים ואני שמח בכך, כי באמת ישנם הטבות בקרב ילדים שלוקחים אותה באופן קבוע. 

עוד תרופה שלאחרונה מוכרת בקרב ילדים היא האריפליי, או אביליפיי, שאמנם חדשה מידי בכדי שאדע משהו על דרך הפעולה שלה או ההשפעה החיובית או השלילית שלה, אבל נראה שילדים ממש רגועים לאחר לקיחתה ומאושרים ממנה. 

תרופות אחרות שמיועדות להפרעת התנהגות הן תרופות להפרעת קשב, ואלו בד''כ ההפרעות התנהגות שהולכות יד ביד עם הפרעות הקשב. ויגידו הכימאים; אם הבעיה היא עודף נוראדרנלין ועודף דופמין, הרי שהריטלין ומעוררים דומים שמעלים את ריכוזם עשויים להחמיר את הבעיות ולא לפתור אותן!

וזה נכון. אתם תצטרכו לבחון את עצמיכם הרבה עד שתמצאו את התרופה הטובה בשבילכם, שום דבר לא בא בחינם. אבל כן חשוב להבהיר שהריטלין ומעוררים דומים אחרים ממתן התנהגות אימפולסיבית ואגרסיבית. הריטלין ודומיו לא רק 'מעלים' את רמות הדופמין והנורדרנאלין, הם גם מאוד סלקטיביים לגבי התאים אליהם הם 'מתקשרים', ומאוד סלקטיבים באופן ההדרגתי שבו הם מעלים אותו. האם זה יכול להזיק ולהחמיר? כן, אין ספק. אם זו לא הפרעת קשב פרופר ונטו הפרעת התנהגות לקיחת ריטלין ודומיו עשויה להחמיר ולהעצים בעיות אגרסיות ברמה מעיקה. או בזמן השפעת התרופה, או בסופה, החוויה שלכם תהיה קטסטרופלית, בעיקר בעקבות תופעה שנקראת ריבאונד, שהוא חוזר איזון דופמינרגי במוח לאחר השפעת הריטלין ודומיו.

קיצר, לכאן או לכאן. או שזה יעזור ממש או שזה יהרוס. בד''כ, לטענתי, זה כן עוזר במידה מסויימת. זה כן מאזן את המוח במקומות מסויימים ומאפשר יותר רוגע ויותר שליטה. אבל זה נכון יותר ללימודים, יותר למטלות. כשאנחנו מדברים על התנהגות בקרב בני אדם אחרים אי אפשר להתייחס אל המוח בצורה כה.. רובוטית. 

שילוב אידיאלי ונפוץ הוא לקיחת מעוררים (ריטלין, אטנט) בבוקר, ואנטי פסיכוטיים (ריספרדל, אביליפיי) בלילה. זה יכול ממש לעבוד ואף 'להשלים' אחד את השני באופן קוסמי. הרבה ילדים לוקחים את הקוקטייל הזה.

עוד משפחת תרופות שנחקרות אך פחות ניתנות הן התרופות המייצבות מצב רוח, עם דגש על אנטי פרכוסיות. למשל - דפלפט, או טגראטול, גילו ששימוש בהם יכול להוביל למתינות מאוד גדולה ויעילה בהפרעות התנהגות עם או בלי הפרעות מצב רוח. למה? בגדול, כל התרופות לבי פולאריות, התרופות המייצבות, או יותר נכון, רובן, משמשות כתרופות נגד אפילפסיה. אפילפסיה הוא מצב מוחי נוירולוגי שבו מספר מוליכים עצביים, בעיקר באופן חשמלי, יוצאים מאיזון, או באונה הפרונטאלית, או באונה המצחית, או בכולם ביחד, ויוצרות מצב של 'קצר', או מה שנקרא, 'הצתה', שמובילים להתקפי נפילה, עיוותי פרצוף, פרכוסים ועוד. זה נורא.

אז התרופות הללו, האנטי פרכוסיות, לא ברור בדיוק איך כולן עובדות, אבל הפעולה שלהן מרגיעה פעילות מוחית מוגזמת במוח. ובמידה ולאנשים עם הפרעות התנהגות ישנה פעילות מוחית לא תקינה או מוגברת במוח - החלשה שלה והרגעה שלה יכולה לעשות ממש טוב.

מה שמעלה בי את המחשבה שעלתה בקרב חוקרים רבים, אבל לא מספיק - מה אם הפרעות התנהגות או הפרעות מצב רוח הן בעצם סוג של 'אפילפסיה' של הנפש? מה אם הפעולה שקוראת בזמן התקף עצבים או התקף מאני / התקף דיספורי במוח היא בעצם פעולה שזהה לאופן שבו נעשה התקף אפילפיסיה? זה יכול לשמש כאחלה חומר למחקרים עתידניים לאופן שבו המוח משפיע על התנהגות ופסיכיאטריה בכללי. אני לא יודע אם זה נכון, אבל התרופות עובדות. שווה לנסות.

ושוב, הדבר האחרון שנותר הוא תרופות אנטי דכאוניות, במקרה של ילדים זה יהיה או הפריזמה או הציפרלקס, שמעלות את רמת הסרוטונין ויכולות להוביל לשיפור הסימפטומים של ההתנהגות האגרסיבית, וזה גם יהיה הטיפול בחלק מהמבוגרים. יתכן וזה יעזור, בעיקר אם ההפרעת התנהגות נובעת ממצב רוח ירוד או לא יציב. יתכן שזו תהיה התשובה שלכם. יתכן גם שלא.

והחלק הכי חשוב הוא להזכיר שיכול להיות שזה יהיה מסע. אולי תנסו אחד מהם ואולי תנסו את כולם ותעברו מאחד לשני ובחזרה להוא ושוב לבא. זה מסע של מציאת התרופה הנכונה לבעיה הנכונה, וזה לפעמים לוקח שניות ולפעמים לוקח חודשים. לכו עם הרופא שלכם יד ביד, ספרו לו הכל, העזרו בו ובידע המקצועי שלו. זה יכול ממש להועיל.

תודה רבה על הקריאה, ואל תשכחו, החיים משוגעים, לא אתם ולא הילדים שלכם.