דיכאון במשפחה
התמודדות עם דיכאון והפרעות נפשיות במשפחה
היי לכם, שוב. כמו שכולנו יודעים, או מקווה בשבילנו שלא יודעים, אין מחלה קשה יותר ממחלת הדיכאון. כבר שנים שאני קורא לה ''ה-מחלה'', כמו שקוראים לסרטן או לכל מחלה סופנית אחרת. בעיני, דיכאון היא המחלה הקשה ביותר שקיימת היום. כן, יותר מסרטן, יותר מאיידס, יותר מכל שם בומבסטי או סופני אחר שתשמעו. הדיכאון, פשוטו כמשמעותו, מדכא לכם את המחשבה, את הדמיון, את התקווה, וכל דבר שיכול להפוך את החיים האלה לטובים יותר. דיכאון היא המחלה היחידה ששואבת ממך את הכוחות לאט. גם אם אתה חי עם דיכאון, בפשטות חי במובן של אכילה נשימה ושתייה, אלו עדיין חיים שרצופים בסבל. על הפילוסופיה של ''החיים הם סבל'' נשמור לפוסט אחר, אבל חשוב להבין שדיכאון היא אולי הקללה הגדולה ביותר שאדם יכול לחוות, וחבל.
אבל אם יש דבר שקשה אפילו יותר מלחיות עם דיכאון (ותאמינו לי שזה קשה) זו התחושה של החיים לצד אדם שיש לו דיכאון. אבא. אמא. אחות גדולה. ילד. נכד. התחושה של מישהו מהמשפחה שיש לו מחלה נפשית קשה, כמו דיכאון, או כל הפרעה נפשית אחרת, לצד חוסר היכולת להתמודד איתה, פשוט מותירה אותנו חסרי אונים וחסרי יכולת להתמודד איתה. זו אולי התחושה הכי מבאסת שיש; אפשר יום יום לקום ולראות אדם קרוב אלינו סובל, ולדעת שלצערנו אין לנו את האפשרות לעזור לו או ליצור עבורו חיים טובים יותר. אין מתסכל מזה.
אני לא מתכוון להפיח פה תקוות ולהגיד לכם שאפשר אחרת. אני כן יכול להגיד לכם שיש מספר שיטות ומספר דרכים להפוך את החיים האלה לפחות מורכבים וכואבים, וכאלה שיותר מובילים להתמודדות. ההתמודדות הזו לא תמיד עובדת, אבל הנסיון להתמודד, אף הוא, תמיד משפר את המצב, אפילו בקצת. עדיף לנסות ולשנות את המצב ולהכשל מלא לנסות בכלל. העובדה שאנחנו מוותרים על היכולת לנסות, היא בעצמה, הופכת אותנו לנספחים כואבים שמחלת הדיכאון נצחה, ואנחנו לא רוצים בכך.
יש כמה דברים שצריך לציין לפני שאנחנו רצים להתמודד עם הדיכאון. הדבר הראשון שנדע הוא שדיכאון היא מחלה שיש לה כמה רמות. לפעמים זה תלוי באדם, לפעמים זה תלוי בתקופה. יש דיכאון קל, יש דיכאון חמור, ויש דכאון שנע בין המצבים האלה בצורה מעגלית. יש דיכאון פנימי ויש דיכאון חברתי שמתבטא ביחסים. יש דיכאון של התנהגות ויש דיכאון שאפילו לא תשימו לב לקיומו. אנחנו צריכים להיות רגישים לצרכים של האדם הקרוב אלינו ולדעת את חומרת הדיכאון שלו, בעיקר בכדי לדעת להתייחס אליו בכבוד ולתת לו את המקום להרגיש את מה שהוא מרגיש. אחרת, הכל חסר טעם.
כאן אפרט על מספר דרכים שלדעתי אפשר להתמודד עם אדם שיש לו הפרעה נפשית או דיכאון במשפחה. חשוב לי להבהיר שזה לא יהיה קל, ואין כאן דרכי קסם. התמודדות איננה אומרת הצלחה ויציאה עם סרטים וורודים על המצח לקראת חיים טובים יותר. המטרה של כולנו בסופו של דבר היא ליצור חיים נוחים יותר, וכאלה שניתן להתמודד איתם בצורה יותר יעילה, ופחות כזו המעוררת סבל. במילים אחרות - אני לא כאן כדי ללמד אתכם מהו אושר, אני כאן כדי לנסות לעזור לכם לסבול פחות. לכם, ולאדם היקר לכם.
הדבר הראשון שצריך להבהיר לדעתי הוא הצורך במונח דיאלקטיקה. ראייה דיאלקטית היא אחד מהמאפיינים הבולטים שחסרים לאנשים עם הפרעות נפשיות או דיכאון, והצורך שלנו בראייה דיאלקטית הוא הדבר הבסיסי בשביל להקל על החיים שלנו. היכולת שלנו להשתמש בביטויים דיאלקטים, התנהגות דיאלקטית ומחשבה דיאלקטית כבר עצמה תעזור לסובלים הקרובים אלינו לחוות אותנו כמכילים יותר וכמתנגשים פחות. אין ספק שלהיות דיאלקטי זה קשה. לא גדלנו ככה ולא חווינו את העולם כדיאלקטי כלפינו. אך מול הקיצוניות של הראייה הדיכוטומית והקיצונית של אנשים עם הפרעות נפשיות, פיתוח מחשבה ודרך חיים דיאלקטי הם דבר בסיסי וחיוני עבור ההתמודדות, שלנו ושלהם.
אז ככה. מה זה דיאלקטיקה בכלל? ישנם אישיויות ידועות בפילוסופה היוונית כמו אפלטון או הרקליטוס שכבר הביעו שימוש במונח הזה עוד לפני שידעו שזה קיים, וגם כלכלנים ופילוסופיים כמו מרקס ודומים. הפשטות של הדיאלקטיקה היא השילוב בין רעיונות ובין התנגשות של רעיונות, בין תזה והאנטי תזה, ובמילים אחרות, לדעת להכיל ניגודיות של דברים באופן כוללני בצורה שהיא פחות תסתור אחד את השני.
דוגמא. למשל, הבן שלכם חוזר הביתה, מפזר את הבגדים בחדר ללא סדר, לא שוטף את הכלים, ומטנף את המטבח. זו התנהגות שאיננה ראויה באיננו. אני, כהורה, נכנס ורואה את הבלאגן, ולא מסוגל להתאפק וישר נבהל ומתקומם מההתנהגות הלא מסודרת ולא מכבדת הזו. במקביל לכל זה, אני רואה שמונח על השולחן מכתב מבית הספר, וכשאני פותח אותו אני רואה שהילד עבר מריבה קשה בבית הספר שהובילה להמון מבוכה וזעם מצדו.
אז מה עושים מכאן והלאה? אפשרות ראשונה שלצערנו רוב ההורים יבחרו בה - היא התקיפה הישירה. ''למה הכל מבולגן?!", "למה לא סידרת אחריך?!", "למה אתה כל כך חסר אחריות?!", "אני אמור לנקות אחריך?!" זו הגישה התוקפנית והמוכרת.
גישה נוספת היא הגישה המשלבת. זו שגם צועקת וגם מחבקת. פחות מוכרת אבל קיימת. "אני מבין שעבר עליך יום רע, אבל זה לא סיבה להתנהג ככה!", "אני רואה שקיבלת מכתב, אבל אני לא חושבת שלבלגן את הבית יפתור את זה!" וכו'.
גישה משעשעת נוספת היא המשלבת, שהופכת את המקרה הזה לדבר שתורם לתוקפנות שלנו. "לא מספיק שאתה עושה בעיות בבית הספר אתה גם מבלגן לי את הבית?! איך אתה מצפה להתקדם ככה?!" וכו'.
קיצר, יש כאלה. אני מאמין שרובנו מצאנו את עצמנו במצבים כאלה.
יש גם את הגישה השנייה, שהיא הגישה המנחמת, שגרועה לא פחות. זו המתעלמת לחלוטין ממה שהילד עשה ומתרכזת בכאב שלו נטו.
"וואו, אני רואה שקיבלת מכתב. רוצה לספר לי מה קרה? עזוב עזוב את הבלאגן, זה לא חשוב עכשיו", או הגישה שלגמרי מתעלמת ממה שהילד עשה כיוון שהוא קיבל מכתב, ולכן אין טעם בכלל לדבר איתו, כי הוא עצוב או מדוכא.
אז לא. לא ולא. גישה הראשונה תוקפנית מידי ומתעלמת מרגשות הילד, וכנראה תגרור עוד תגובה מתנגדת מצדו. הגישה השנייה מנחמת מידי ולא תאפשר לילד להתמודד עם המצב המתסכל, ואף תגרור אותו לעוד מצבים מתסכלים שלא גוררים שום תגובה.
תגובה דיאלקטית תהיה, למשל - "היי, אני רואה שקיבלת מכתב מבית הספר, זה אומר שבטח קרה משהו ממש לא נעים, זה ממש מבאס. אבל חוץ מזה הייתי שמח אם לא תבלגן את הבית בגלל זה, כי ככה קשה לי להתייחס אל מה שאתה מרגיש כי אני מתעצבן מהר מאוד מלראות את הבלאגן."
יש מבין? כן, זה לא משהו, אבל זה זה. זה באמת זה. אפשר לקרוא את זה בציניות, אפשר להגיד שזה נשמע מטופש, אבל זו צריכה להיות התגובה האידיאלית מול ילד, כדי ליצור יחסים נעימים יותר.
זה לווא דווקא ילד. הדוגמא הזו היא רק דוגמא, אבל היא צריכה לשמש אתכם גם מול ההורים שלכם, מול החברים שלכם, ובעיקר מול עצמיכם. הגישה הדיאלקטית איננה מתן לגיטימציה לרגשות של האדם שמולכם, ואיננה פסילה מוחלטת של מה שאתם מרגישים. היא שילוב של - הכרה במצב של האחר > תיקוף והשתתפות במה שהוא מרגיש > הכרה במצב של עצמיכם > תיקוף והשתתפות במה שאתם מרגישים - וזהו. אתם צריכים לדעת לשלב גם את המעשים, גם את מה שהמעשים האלה גרמו לכם להרגיש, וליצור מעין דו שיח משותף לגבי מה הפתרון כדי שהמעשים לא יגברו על הרגשות שלכם, שניכם.
אני אתעסק בדוגמאות אחרות מאוחר יותר. בינתיים, חשוב לי להבהיר שדיאלקטיקה היא לא רק צורת וויכוח ולא רק אופן דיון משעשע, זו גם דרך חיים. האופן הדיאלקטי שבו אנחנו מנהלים קשר הוא זה שגורם לנו לחוות דברים בצורה יותר מתונה ופחות מתפוצצת, וגם זה שמאפשר לנו באמת לראות תמונה מלאה של יחסים בלי להיכנע למיתוסים מחשבתיים שהכניסו לנו או שהכנסנו לעצמינו.
דבר שני וחשוב מאוד בהתמודדות עם אדם בעל הפרעה נפשית במשפחה, היא ההכרה בצרכים שלו, גם אם הם משונים וחורגים מדברים שאנו מאמינים בהם. אנחנו לא חייבים לתת לאדם לעשות כל מה שירצה; אם לרצוח אנשים ברחוב בלילה זה מה שעושה לו טוב זה לא אומר שאנחנו נאפשר לו לעשות את זה. אבל הכרה במה שעושה לאדם טוב, עם או בלי ההבנה למה או איך, היא אחד מהדברים שגם יגרמו לו להרגיש יותר טוב.
דבר שלישי בסיסי ואחרון לפני שניגש לפרטים פרטניים, הוא היכולת להכיר בעובדה שישנם אנשים שחושבים בצורה שונה מאתנו. אל תנסו 'להזדהות' איתם. אל תנסו לגלוש איתם לאותו קו מחשבה ולהאמין שאתם באותו הראש. אתם לא. אי אפשר להבין באמת אדם עם הפרעה נפשית כל עוד אין לכם הפרעה נפשית. אם אתם יוצרים הזדהות ואמפתיה מוזרה ומרובה, ובו זמנית מרגישים שבאמת יש לכם קושי רב בהתנהלות בחיים, זה הזמן ללכת לפסיכיאטר. אבל עד אז, בבקשה ממכם, אל תנסו. זה אמנם נראה נחמד ואמפתי כשאתם כביכול מבינים את אהוב לבכם, אבל הוא יודע בסופו של דבר שאל הסבל שלו אין דבר שנדמה, והאמפתיה המזוייפת הזו תמיד תתגלה בעיניו כזלזול. אפשר להבין ולקבל גם מבלי ליצור הזדהות מוחלטת, וזה חשוב. אל תקחו בעלות על המחלה שלו. יש לו מספיק.
ועכשיו ניגש לפרטים היותר קטנים וחשובים בעיני, התמודדות לפי סטטוס במשפחה, כי כל התמודדות בסופו של דבר היא שונה.
התמודדות עם ילד בעל הפרעה נפשית
דוגמא. למשל, הבן שלכם חוזר הביתה, מפזר את הבגדים בחדר ללא סדר, לא שוטף את הכלים, ומטנף את המטבח. זו התנהגות שאיננה ראויה באיננו. אני, כהורה, נכנס ורואה את הבלאגן, ולא מסוגל להתאפק וישר נבהל ומתקומם מההתנהגות הלא מסודרת ולא מכבדת הזו. במקביל לכל זה, אני רואה שמונח על השולחן מכתב מבית הספר, וכשאני פותח אותו אני רואה שהילד עבר מריבה קשה בבית הספר שהובילה להמון מבוכה וזעם מצדו.
אז מה עושים מכאן והלאה? אפשרות ראשונה שלצערנו רוב ההורים יבחרו בה - היא התקיפה הישירה. ''למה הכל מבולגן?!", "למה לא סידרת אחריך?!", "למה אתה כל כך חסר אחריות?!", "אני אמור לנקות אחריך?!" זו הגישה התוקפנית והמוכרת.
גישה נוספת היא הגישה המשלבת. זו שגם צועקת וגם מחבקת. פחות מוכרת אבל קיימת. "אני מבין שעבר עליך יום רע, אבל זה לא סיבה להתנהג ככה!", "אני רואה שקיבלת מכתב, אבל אני לא חושבת שלבלגן את הבית יפתור את זה!" וכו'.
גישה משעשעת נוספת היא המשלבת, שהופכת את המקרה הזה לדבר שתורם לתוקפנות שלנו. "לא מספיק שאתה עושה בעיות בבית הספר אתה גם מבלגן לי את הבית?! איך אתה מצפה להתקדם ככה?!" וכו'.
קיצר, יש כאלה. אני מאמין שרובנו מצאנו את עצמנו במצבים כאלה.
יש גם את הגישה השנייה, שהיא הגישה המנחמת, שגרועה לא פחות. זו המתעלמת לחלוטין ממה שהילד עשה ומתרכזת בכאב שלו נטו.
"וואו, אני רואה שקיבלת מכתב. רוצה לספר לי מה קרה? עזוב עזוב את הבלאגן, זה לא חשוב עכשיו", או הגישה שלגמרי מתעלמת ממה שהילד עשה כיוון שהוא קיבל מכתב, ולכן אין טעם בכלל לדבר איתו, כי הוא עצוב או מדוכא.
אז לא. לא ולא. גישה הראשונה תוקפנית מידי ומתעלמת מרגשות הילד, וכנראה תגרור עוד תגובה מתנגדת מצדו. הגישה השנייה מנחמת מידי ולא תאפשר לילד להתמודד עם המצב המתסכל, ואף תגרור אותו לעוד מצבים מתסכלים שלא גוררים שום תגובה.
תגובה דיאלקטית תהיה, למשל - "היי, אני רואה שקיבלת מכתב מבית הספר, זה אומר שבטח קרה משהו ממש לא נעים, זה ממש מבאס. אבל חוץ מזה הייתי שמח אם לא תבלגן את הבית בגלל זה, כי ככה קשה לי להתייחס אל מה שאתה מרגיש כי אני מתעצבן מהר מאוד מלראות את הבלאגן."
יש מבין? כן, זה לא משהו, אבל זה זה. זה באמת זה. אפשר לקרוא את זה בציניות, אפשר להגיד שזה נשמע מטופש, אבל זו צריכה להיות התגובה האידיאלית מול ילד, כדי ליצור יחסים נעימים יותר.
זה לווא דווקא ילד. הדוגמא הזו היא רק דוגמא, אבל היא צריכה לשמש אתכם גם מול ההורים שלכם, מול החברים שלכם, ובעיקר מול עצמיכם. הגישה הדיאלקטית איננה מתן לגיטימציה לרגשות של האדם שמולכם, ואיננה פסילה מוחלטת של מה שאתם מרגישים. היא שילוב של - הכרה במצב של האחר > תיקוף והשתתפות במה שהוא מרגיש > הכרה במצב של עצמיכם > תיקוף והשתתפות במה שאתם מרגישים - וזהו. אתם צריכים לדעת לשלב גם את המעשים, גם את מה שהמעשים האלה גרמו לכם להרגיש, וליצור מעין דו שיח משותף לגבי מה הפתרון כדי שהמעשים לא יגברו על הרגשות שלכם, שניכם.
אני אתעסק בדוגמאות אחרות מאוחר יותר. בינתיים, חשוב לי להבהיר שדיאלקטיקה היא לא רק צורת וויכוח ולא רק אופן דיון משעשע, זו גם דרך חיים. האופן הדיאלקטי שבו אנחנו מנהלים קשר הוא זה שגורם לנו לחוות דברים בצורה יותר מתונה ופחות מתפוצצת, וגם זה שמאפשר לנו באמת לראות תמונה מלאה של יחסים בלי להיכנע למיתוסים מחשבתיים שהכניסו לנו או שהכנסנו לעצמינו.
דבר שני וחשוב מאוד בהתמודדות עם אדם בעל הפרעה נפשית במשפחה, היא ההכרה בצרכים שלו, גם אם הם משונים וחורגים מדברים שאנו מאמינים בהם. אנחנו לא חייבים לתת לאדם לעשות כל מה שירצה; אם לרצוח אנשים ברחוב בלילה זה מה שעושה לו טוב זה לא אומר שאנחנו נאפשר לו לעשות את זה. אבל הכרה במה שעושה לאדם טוב, עם או בלי ההבנה למה או איך, היא אחד מהדברים שגם יגרמו לו להרגיש יותר טוב.
דבר שלישי בסיסי ואחרון לפני שניגש לפרטים פרטניים, הוא היכולת להכיר בעובדה שישנם אנשים שחושבים בצורה שונה מאתנו. אל תנסו 'להזדהות' איתם. אל תנסו לגלוש איתם לאותו קו מחשבה ולהאמין שאתם באותו הראש. אתם לא. אי אפשר להבין באמת אדם עם הפרעה נפשית כל עוד אין לכם הפרעה נפשית. אם אתם יוצרים הזדהות ואמפתיה מוזרה ומרובה, ובו זמנית מרגישים שבאמת יש לכם קושי רב בהתנהלות בחיים, זה הזמן ללכת לפסיכיאטר. אבל עד אז, בבקשה ממכם, אל תנסו. זה אמנם נראה נחמד ואמפתי כשאתם כביכול מבינים את אהוב לבכם, אבל הוא יודע בסופו של דבר שאל הסבל שלו אין דבר שנדמה, והאמפתיה המזוייפת הזו תמיד תתגלה בעיניו כזלזול. אפשר להבין ולקבל גם מבלי ליצור הזדהות מוחלטת, וזה חשוב. אל תקחו בעלות על המחלה שלו. יש לו מספיק.
ועכשיו ניגש לפרטים היותר קטנים וחשובים בעיני, התמודדות לפי סטטוס במשפחה, כי כל התמודדות בסופו של דבר היא שונה.
התמודדות עם ילד בעל הפרעה נפשית
האמת שבעיקר עד עכשיו אנחנו הקדשנו את רוב ההסברים פה להתמודדות עם ילד, כיוון שלהתמודד עם הורים או אחים עם דיכאון זה סיפור שקשה להכנס אליו, למרות שגם הוא כולל את אותם הדרישות הבסיסיות שציינתי למעלה. אני גם אכנס לזה, או בהמשך או בפוסטים אחרים. אבל התמודדות עם ילד שיש לו הפרעה נפשית היא אחד מהקשיים הכי גדולים שמאפיינים את הדור שלנו. אין מה לעשות, אנחנו חיים בדור של חרדה ודיכאון. דור של ילדים עם חרדה ודיכאון. דור של בני נוער שבמקום לחוות חוויות חברתיות על הים עם גיטרה חווים תקופת התבגרות סוערת מלאה בציפרלקס וסמים קלים. זה לא הוגן, לא כלפינו ולא כלפיהם, אבל זה העולם. בבקשה ממכם, אל תנסו לתקן אותו. לא עכשיו.
לפני הכל ארצה לציין שהמון, אבל המון נערים וילדים כיום סובלים מהפרעות נפשיות. זה לא חדש וזה לא אתם המצאתם, וזו לא קללה שאתם היחידים שזכיתם לה. צאו לרחוב, הכירו אנשים. בכל משפחה שנייה יש לפחות ילד אחד שסובל מדיכאון או חרדה אם לא יותר. זו נהפכה לתופעה חברתית, על גבול הכוללנית, שכולם מכירים בה. תדעו לבחון את המצב סביבכם לפני שאתם מאפיינים את הסבל שלכם, כי אתם לא כל כך מיוחדים.
ההתמודדות עם ילד שחווה דיכאון צריכה בראש ובראשונה להתלוות לכך שאתם מכירים במחלה שלו. אל תשכנעו אותו לצאת מזה. אל תנסו ''ללמד אותו על החיים''. אל תנסו לגרור אותו למסעות שופינג ובילויים שלדעתכם יוציאו אותו מהדיכאון. זה יעבוד, אולי, ליום או יומיים, ומיד אח''כ הכל יחזור לקדמותו. ההתמודדות עם דיכאון אמתי חייבת לנבוע מתוך הכרה והכלה של המחלה. אתם לא חייבים לשתף עם זה פעולה. אם הוא חותך ורידים או לא יוצא מהבית שבועות אל תגידו לו ''היי זה בסדר אני מבין אותך!" ותסיימו את העניין, ממש לא. אבל תדעו להכיר במחלה שלו לפני שאתם באים לטפל בה.
דבר חשוב נוסף הוא התלוות לתהליך הפסיכולוגי והפסיכיאטרי של הבן שלכם. חשוב, תמיד חשוב, להראות מעורבות, קטנה ככל האפשר. זה תמיד קשה. הם לא רוצים לשתף אותנו במה שקורה להם, ובד''כ אנחנו לא רוצים לשמוע כי זה קשה מידי. אבל המעורבות במצב הנפשי של הילד היא מצרך בסיסי בכדי להקל על הסבל שלו. ברגע שהילד יראה בהתמודדות עם הסבל שלו כמטרה משותפת, שלכם ושלו כאחד, הוא יוכל 'להניח' מעצמו קצת מהסבל, ולהרגיש טיפה יותר טוב. טיפה.
למה הם לא משתפים אותנו? ולמה הם מצפים שנבין מעצמנו? זו שאלת השאלות. בד''כ ילדים לא משתפים אותנו בגלל שהם מרגישים שנשפוט אותם. הם מרגישים לא בנוח לספר לנו מה הם מרגישים, כי הם יודעים שאו שתהיה לנו ביקורת על זה בהקשר לדברים אחרים שקשורים אלינו (''אם הייתי מחנך אותך כמו שחינכו אותי לא היית יודע מה זה דיכאון!", למשל) או כשאנחנו מנסים להוציא אותם מזה בכוח כשהם אפילו לא יודעים באיזה מצב הם נמצאים (''אני בטוח שאם תתחיל לעשות ספורט, תלמד ותמצא עבודה תרגיש הרבה יותר טוב!") וכו'. יש שני דברים שיכולים להוביל ילד לשיתוף מלא ברגשות שלו - העובדה שהוא לא ירגיש ששופטים אותו, והעובדה שלא ננסה להוציא אותו משם בכוח. הוא רואה בדברים האלה צרכים אינטרסנטים, בהם אנחנו מסתכלים על הילד כאובייקט 'כושל' מבחינת המצב רוח שאליו אנחנו מצפים, או הצבת מטרה לילד מאושר שאותו כולנו רוצים. זה לא נעים.
גם אם הילד משתף פעולה, וגם אם לא, חשוב שנהיה מודעים לתהליך שהילד עובר. שיחה דחופה עם הפסיכולוג אודות ההתקדמות של הטיפול והמצב יכולה תמיד להועיל ולתרום לנו במסקנות אודות הילד שלנו. לקיחת הילד לפסיכיאטר, במקרים בהם אין יציאה מהדיכאון לאורך טווח, יכולה דווקא כן להיות פתרון יעיל כדי להזרים בו מעט כוחות שיאפשרו לו לתפקד יותר ולסבול פחות. לסיכום - טיפול הוא חשוב, אבל המעורבות שלנו בטיפול חשובה לא פחות.
בעיה נוספת היא שהילדים יכולים לחוות אותנו ההורים כמתעלמים לחלוטין מהצרכים שלהם, וזה הגיוני. יש לנו הרבה לחץ, הרבה עבודה, כנראה גם עוד ילדים לדאוג להם, וקשה לנו להתעסק בדיכאון של ילד אחד. יש לנו גם את עצמינו, ועבורנו זה הכי חשוב. קשה, קשה לראות את כולם ולדעת מה נכון בשביל אחד. אנחנו לא צריכים להקדיש את כל תשומת הלב שלנו לילד עם דיכאון, אבל אסור לנו להתעלם ממנו. התעלמות, חוסר איכפתיות ואפאתיות הם הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות לאדם החולה בדיכאון! שמעתם נכון. אין דבר גרוע יותר שאתם יכולים לעשות מלהתעלם. אין.
שזו בכללי נקודה שארצה לדבר עליה. התעלמות היא דבר נוח. שתיקה היא תגובה הולמת. קל לנו להתעלם, קל לנו להעלים עין. זה נכון שבלב זה לא תמיד נכון, אבל בפועל, זו תמיד בחירה נחמדה לעשות, אתם יודעים. לא להגיב. לשתוק. להאמין שלא שמענו שהילד רוצה למות, לעשות כאילו לא ראינו את הידיים חתוכות, להחביא את קופסת הכדורים שלו שאף אחד לא יראה ולהעמיד פנים גם מול הילד שאין דבר כזה בכלל דיכאון, זה נורא. פשוט נורא. זה ממש כמו להרגיש מת מבחינה רגשית, וכאילו ההורים מתכחשים לקיום שלך ושל חלק גדול בך. אתם לא חייבים לאהוב את הדיכאון, אבל אתם חייבים להכיר בו. יש האומרים שהתעלמות ממנו לא גרועה מרצח.
אז מה כן, בעצם. תקיפה היא בעייתית, התעלמות היא בעייתית, נסיון להוציא בכוח הוא בעייתי.. מה מותר, לעזאזל, לעשות כשאחד הילדים שלך חולה בדיכאון?! התשובה שלי היא פשוטה - ראייה דיאלקטית. כמו בהתחלה. אפשר לתקוף, אבל צריך גם לתקף. מה זה לתקף? לתת תוקף ו'אישור' לרגשות שהשני מרגיש. שוב, זה לא אומר שאתם מסכימים עם המעשים שלו - זה אומר שאתם מבינים מה המניע הרגשי שגרם להם להתבטא.
לפני הכל ארצה לציין שהמון, אבל המון נערים וילדים כיום סובלים מהפרעות נפשיות. זה לא חדש וזה לא אתם המצאתם, וזו לא קללה שאתם היחידים שזכיתם לה. צאו לרחוב, הכירו אנשים. בכל משפחה שנייה יש לפחות ילד אחד שסובל מדיכאון או חרדה אם לא יותר. זו נהפכה לתופעה חברתית, על גבול הכוללנית, שכולם מכירים בה. תדעו לבחון את המצב סביבכם לפני שאתם מאפיינים את הסבל שלכם, כי אתם לא כל כך מיוחדים.
ההתמודדות עם ילד שחווה דיכאון צריכה בראש ובראשונה להתלוות לכך שאתם מכירים במחלה שלו. אל תשכנעו אותו לצאת מזה. אל תנסו ''ללמד אותו על החיים''. אל תנסו לגרור אותו למסעות שופינג ובילויים שלדעתכם יוציאו אותו מהדיכאון. זה יעבוד, אולי, ליום או יומיים, ומיד אח''כ הכל יחזור לקדמותו. ההתמודדות עם דיכאון אמתי חייבת לנבוע מתוך הכרה והכלה של המחלה. אתם לא חייבים לשתף עם זה פעולה. אם הוא חותך ורידים או לא יוצא מהבית שבועות אל תגידו לו ''היי זה בסדר אני מבין אותך!" ותסיימו את העניין, ממש לא. אבל תדעו להכיר במחלה שלו לפני שאתם באים לטפל בה.
דבר חשוב נוסף הוא התלוות לתהליך הפסיכולוגי והפסיכיאטרי של הבן שלכם. חשוב, תמיד חשוב, להראות מעורבות, קטנה ככל האפשר. זה תמיד קשה. הם לא רוצים לשתף אותנו במה שקורה להם, ובד''כ אנחנו לא רוצים לשמוע כי זה קשה מידי. אבל המעורבות במצב הנפשי של הילד היא מצרך בסיסי בכדי להקל על הסבל שלו. ברגע שהילד יראה בהתמודדות עם הסבל שלו כמטרה משותפת, שלכם ושלו כאחד, הוא יוכל 'להניח' מעצמו קצת מהסבל, ולהרגיש טיפה יותר טוב. טיפה.
למה הם לא משתפים אותנו? ולמה הם מצפים שנבין מעצמנו? זו שאלת השאלות. בד''כ ילדים לא משתפים אותנו בגלל שהם מרגישים שנשפוט אותם. הם מרגישים לא בנוח לספר לנו מה הם מרגישים, כי הם יודעים שאו שתהיה לנו ביקורת על זה בהקשר לדברים אחרים שקשורים אלינו (''אם הייתי מחנך אותך כמו שחינכו אותי לא היית יודע מה זה דיכאון!", למשל) או כשאנחנו מנסים להוציא אותם מזה בכוח כשהם אפילו לא יודעים באיזה מצב הם נמצאים (''אני בטוח שאם תתחיל לעשות ספורט, תלמד ותמצא עבודה תרגיש הרבה יותר טוב!") וכו'. יש שני דברים שיכולים להוביל ילד לשיתוף מלא ברגשות שלו - העובדה שהוא לא ירגיש ששופטים אותו, והעובדה שלא ננסה להוציא אותו משם בכוח. הוא רואה בדברים האלה צרכים אינטרסנטים, בהם אנחנו מסתכלים על הילד כאובייקט 'כושל' מבחינת המצב רוח שאליו אנחנו מצפים, או הצבת מטרה לילד מאושר שאותו כולנו רוצים. זה לא נעים.
גם אם הילד משתף פעולה, וגם אם לא, חשוב שנהיה מודעים לתהליך שהילד עובר. שיחה דחופה עם הפסיכולוג אודות ההתקדמות של הטיפול והמצב יכולה תמיד להועיל ולתרום לנו במסקנות אודות הילד שלנו. לקיחת הילד לפסיכיאטר, במקרים בהם אין יציאה מהדיכאון לאורך טווח, יכולה דווקא כן להיות פתרון יעיל כדי להזרים בו מעט כוחות שיאפשרו לו לתפקד יותר ולסבול פחות. לסיכום - טיפול הוא חשוב, אבל המעורבות שלנו בטיפול חשובה לא פחות.
בעיה נוספת היא שהילדים יכולים לחוות אותנו ההורים כמתעלמים לחלוטין מהצרכים שלהם, וזה הגיוני. יש לנו הרבה לחץ, הרבה עבודה, כנראה גם עוד ילדים לדאוג להם, וקשה לנו להתעסק בדיכאון של ילד אחד. יש לנו גם את עצמינו, ועבורנו זה הכי חשוב. קשה, קשה לראות את כולם ולדעת מה נכון בשביל אחד. אנחנו לא צריכים להקדיש את כל תשומת הלב שלנו לילד עם דיכאון, אבל אסור לנו להתעלם ממנו. התעלמות, חוסר איכפתיות ואפאתיות הם הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות לאדם החולה בדיכאון! שמעתם נכון. אין דבר גרוע יותר שאתם יכולים לעשות מלהתעלם. אין.
שזו בכללי נקודה שארצה לדבר עליה. התעלמות היא דבר נוח. שתיקה היא תגובה הולמת. קל לנו להתעלם, קל לנו להעלים עין. זה נכון שבלב זה לא תמיד נכון, אבל בפועל, זו תמיד בחירה נחמדה לעשות, אתם יודעים. לא להגיב. לשתוק. להאמין שלא שמענו שהילד רוצה למות, לעשות כאילו לא ראינו את הידיים חתוכות, להחביא את קופסת הכדורים שלו שאף אחד לא יראה ולהעמיד פנים גם מול הילד שאין דבר כזה בכלל דיכאון, זה נורא. פשוט נורא. זה ממש כמו להרגיש מת מבחינה רגשית, וכאילו ההורים מתכחשים לקיום שלך ושל חלק גדול בך. אתם לא חייבים לאהוב את הדיכאון, אבל אתם חייבים להכיר בו. יש האומרים שהתעלמות ממנו לא גרועה מרצח.
אז מה כן, בעצם. תקיפה היא בעייתית, התעלמות היא בעייתית, נסיון להוציא בכוח הוא בעייתי.. מה מותר, לעזאזל, לעשות כשאחד הילדים שלך חולה בדיכאון?! התשובה שלי היא פשוטה - ראייה דיאלקטית. כמו בהתחלה. אפשר לתקוף, אבל צריך גם לתקף. מה זה לתקף? לתת תוקף ו'אישור' לרגשות שהשני מרגיש. שוב, זה לא אומר שאתם מסכימים עם המעשים שלו - זה אומר שאתם מבינים מה המניע הרגשי שגרם להם להתבטא.
דוגמא נוספת. אתם נכנסים לחדר של בנכם בהפתעה ורואים שהוא מעשן פייסל (ג'וינט, סיגריה עם קנאביס) ומצב הרוח שלו נראה נורא כלא היה מעולם. האופציה הראשונה היא לתקוף אותו בזעם על זה שהעז בכלל. האופציה השנייה היא להתעלם. האופצייה השלישית היא להזדהות איתו, לתת לזה לגיטימציה ולתת לזה להמשיך לקרות. כל אלו לא יועילו.
האופציה הרביעית, והחשובה ביותר, היא הדיאלקטית. ''אני רואה שאתה מעשן ג'וינט בחדר.. אני בטוח שעבר עליך משהו ממש קשה שגרם לך להתנהג ככה, אבל במקביל, חשוב לי שתדע שהמעשה הזה מאוד לא נעים לי ומעצבן אותי".
ככה. בלי תוספות. בלי 'אתה לא בסדר'. בלי 'אתה בסדר גמור וסליחה שבכלל נכנסתי'. בלי 'חבל שככה אתה מתנהג'. בלי 'בגלל שאתה במצב כזה זה בסדר שאתה מעשן ג'וינט'. בלי. הוא לא בסדר, אף אחד לא בסדר. אבל חשוב שתדעו איך להתייחס למצבי מצוקה, וחשוב שתדעו איך להבהיר את מה שאתם מרגישים.
טיפ, כהורים, תזכרו שאתם גם בני אדם, ותזכרו שהילדים שלכם אוהבים אתכם, גם אם ממש נראה לכם שהמצב לא ככה. אחת הסיבות שילדים מסכימים לעצמם לזלזל בנו ולהפר חוקים שלנו היא שאנחנו מציגים את עצמנו הרבה פעמים כדמות סמכותית וכעסנית שמציבה גבולות, ושוכחים לגמרי שאנחנו גם בני אדם. אם נתייחס לדוגמא הקודמת, לבוא אל הילד ולהגיד לו שהדלקת הג'וינט בבית היא מעשה לא לגיטימי, לא חייבת להתבטא בצורה 'חוקית' או 'הורית', אלא גם בצורה אנושית - אתה עושה מעשה שפוגע בי, אולי נמצא פתרון אחר שיפגע בי פחות?
ההשקפה הזו, שמתייחסת לאנושיות, ופחות ליחסי כוחות בין הורים וילדים, היא זו שגם מובילה לפיוס ולדיון משותף על התמודדות, בקרב כולם. ברגע שהילדים שלכם יראו אתכם כאנשים ולא רק כהורים הם יוכלו באמת להתחשב בכם, ואפילו להתחבר אליכם. בסופו של דבר הילדים שלנו עוזבים אותנו, ואנחנו כן רוצים שהם יחוו אותנו כאנשים שהיו שם בשבילם, לא רק כהורים דואגים, אלא בין היתר, כחברים. זה חשוב.
לקראת סיום, אדגיש, שזהו תהליך קשה וארוך שמצריך המון כוחות נפש. אין קסם שיוציא את הבן שלכם מהדיכאון ואין קסם שיוציא אתכם מההתמודדות הזו. לצערי, מדיכאון ברמות הגבוהות כיום לא ניתן לצאת, והחיים של האנשים הללו הם סיוט אחד גדול. אפשר לעשות מספר דברים שיקלו על צורת החיים ויגרמו לה להיות סבילה ומנחמת. אחת מהן, כפי שציינתי, היא ראייה דיאלקטית של המצב, בלי להכנס למצבים דיכוטומים של 'טוב / רע', ' אסור / מותר' , 'מכבד / מזלזל'. תשכחו מהמושגים האלה ותשכחו מהביטויים הקיצוניים האלה. יש לאנשים הללו מספיק קוטביות בחיים, ראייה דיאלקטית מהצד שלנו באמת תועיל להם. יש מלא דרכים להיות דיאלקטיים בחינוך שלנו, אבל אין דרך טובה יותר מהתאמנות, יום אחרי יום, בכל דיאלוג, בכל וויכוח, בכל מצב של קונפליקט. אל תשכחו את הדיאלקטיקה.
דבר נוסף, כמו שציינו, הוא היכולת לתת תיקוף והכרה ברגשות של מי שחשוב לנו. ציינו את כל מה שחשוב, אבל חישוב לי להוסיף שחשוב לכם גם לתקף את עצמיכם. גם לכם יש חיים, ואני מכיר בהם, וכולנו מכירים בהם. אל תתנו לעצמיכם להרגיש רע עם זה שאתם מרגישים טוב מול הילד שלכם שמרגיש רע. מותר לכם. מותר לכם ליהנות מהחיים ומותר לכם לצאת ולבלות גם כשיש בבית ילד סובל. זה לא נעים, וזה קשה, אבל זה אפשרי. אפשר גם לאהוב את החיים, וגם להתמודד עם מישהו שלא. הכרה ברגשות, ראייה דיאלקטית, השתתפות בטיפול ונסיון משותף להתמודד עם הבעיה מספיקים בפני עצמם בכדי ליצור לכולכם חיים טובים יותר.
וכמובן, הכי חשוב - אם עשיתם עד כה טעויות שלא בחרתם בהם. אם התנהגתם בצורה שלא כיבדה אותם ולא אתכם. אם אתם מרגישים שיש לכם אחריות במצב שלהם. חשוב שתדעו לקום, להרגיש לרגע את התחושה הנוראית הזו, ולהתנצל. כן כן, פשוט להתנצל. לבוא אל הילד, ללא סנטימנטים מיותרים, בלי דרמות, ולהגיד - ''חשבתי על זה ויש לי חלק גדול במה שקרה לך, סליחה על זה''. אני חושב שעצם העובדה שאתם מתנצלים, לאור הנסיון לחדש את ההתנהגות שלכם, יוכלו לגרום להם לצעד אחד לעבר ההחלמה. אתם לא צריכים להאשים את עצמיכם, ולא צריכים לחוות את עצמיכם כלא מוצלחים, אבל חשוב שתכירו בדברים שגרמתם אליהם, בין אם מרצון טוב ובין אם מחוסר רצון בכלל. אם אתם לא תכירו במה שעשיתם, הם לא יכירו בדרך שלכם לצאת מזה.
***
דבר נוסף שעלה לי לראש בעקבות הפסקה האחרונה הוא עניין האגו. האגו שלנו מונע מאתנו לחשוב הרבה פעמים מה נכון ומה לא, ומשבש לנו את הראייה הנכונה של הרגשות. כן, לפעמים ילדים מורידים לנו את האגו. הם לא מכבדים אותנו, הם לא מקשיבים לחוקים שלנו, לא מתחשבים ברגשות שלנו, וזה רע מאוד. לקחת אחריות על ילד שחולה בדיכאון ולהאמין שאנחנו גרמנו לזה מאוד פוגע באגו שלנו, כהורים, כמחנכים, ובעיקר כבני אדם. חשוב לדעת לשים את האגו בצד במצבים של דיכאון וחרדה. כי בסופו של דבר, כולנו יכולים לוותר על אגו חינוכי, הורי ביולוגי או כל דבר אחר, בשביל הרגשה טובה יותר. וכמו שכבר ציינתי - אתם עצמיכם תעדיפו שהילדים שלכם יכבדו אתכם כבני אדם ולא כאישיויות חינוך, כי ככה הם יוכלו באמת להתחבר אליכם ולאהוב אתכם באמת.
בהמשך אני גם אתייחס לדיכאון אצל אחד ההורים, דיכאון אצל האחים ודיכאון בין חברים. עד כאן לבינתיים. שיהיה לכם המון הצלחה, והיי, תודה שקראתם!
האופציה הרביעית, והחשובה ביותר, היא הדיאלקטית. ''אני רואה שאתה מעשן ג'וינט בחדר.. אני בטוח שעבר עליך משהו ממש קשה שגרם לך להתנהג ככה, אבל במקביל, חשוב לי שתדע שהמעשה הזה מאוד לא נעים לי ומעצבן אותי".
ככה. בלי תוספות. בלי 'אתה לא בסדר'. בלי 'אתה בסדר גמור וסליחה שבכלל נכנסתי'. בלי 'חבל שככה אתה מתנהג'. בלי 'בגלל שאתה במצב כזה זה בסדר שאתה מעשן ג'וינט'. בלי. הוא לא בסדר, אף אחד לא בסדר. אבל חשוב שתדעו איך להתייחס למצבי מצוקה, וחשוב שתדעו איך להבהיר את מה שאתם מרגישים.
טיפ, כהורים, תזכרו שאתם גם בני אדם, ותזכרו שהילדים שלכם אוהבים אתכם, גם אם ממש נראה לכם שהמצב לא ככה. אחת הסיבות שילדים מסכימים לעצמם לזלזל בנו ולהפר חוקים שלנו היא שאנחנו מציגים את עצמנו הרבה פעמים כדמות סמכותית וכעסנית שמציבה גבולות, ושוכחים לגמרי שאנחנו גם בני אדם. אם נתייחס לדוגמא הקודמת, לבוא אל הילד ולהגיד לו שהדלקת הג'וינט בבית היא מעשה לא לגיטימי, לא חייבת להתבטא בצורה 'חוקית' או 'הורית', אלא גם בצורה אנושית - אתה עושה מעשה שפוגע בי, אולי נמצא פתרון אחר שיפגע בי פחות?
ההשקפה הזו, שמתייחסת לאנושיות, ופחות ליחסי כוחות בין הורים וילדים, היא זו שגם מובילה לפיוס ולדיון משותף על התמודדות, בקרב כולם. ברגע שהילדים שלכם יראו אתכם כאנשים ולא רק כהורים הם יוכלו באמת להתחשב בכם, ואפילו להתחבר אליכם. בסופו של דבר הילדים שלנו עוזבים אותנו, ואנחנו כן רוצים שהם יחוו אותנו כאנשים שהיו שם בשבילם, לא רק כהורים דואגים, אלא בין היתר, כחברים. זה חשוב.
לקראת סיום, אדגיש, שזהו תהליך קשה וארוך שמצריך המון כוחות נפש. אין קסם שיוציא את הבן שלכם מהדיכאון ואין קסם שיוציא אתכם מההתמודדות הזו. לצערי, מדיכאון ברמות הגבוהות כיום לא ניתן לצאת, והחיים של האנשים הללו הם סיוט אחד גדול. אפשר לעשות מספר דברים שיקלו על צורת החיים ויגרמו לה להיות סבילה ומנחמת. אחת מהן, כפי שציינתי, היא ראייה דיאלקטית של המצב, בלי להכנס למצבים דיכוטומים של 'טוב / רע', ' אסור / מותר' , 'מכבד / מזלזל'. תשכחו מהמושגים האלה ותשכחו מהביטויים הקיצוניים האלה. יש לאנשים הללו מספיק קוטביות בחיים, ראייה דיאלקטית מהצד שלנו באמת תועיל להם. יש מלא דרכים להיות דיאלקטיים בחינוך שלנו, אבל אין דרך טובה יותר מהתאמנות, יום אחרי יום, בכל דיאלוג, בכל וויכוח, בכל מצב של קונפליקט. אל תשכחו את הדיאלקטיקה.
דבר נוסף, כמו שציינו, הוא היכולת לתת תיקוף והכרה ברגשות של מי שחשוב לנו. ציינו את כל מה שחשוב, אבל חישוב לי להוסיף שחשוב לכם גם לתקף את עצמיכם. גם לכם יש חיים, ואני מכיר בהם, וכולנו מכירים בהם. אל תתנו לעצמיכם להרגיש רע עם זה שאתם מרגישים טוב מול הילד שלכם שמרגיש רע. מותר לכם. מותר לכם ליהנות מהחיים ומותר לכם לצאת ולבלות גם כשיש בבית ילד סובל. זה לא נעים, וזה קשה, אבל זה אפשרי. אפשר גם לאהוב את החיים, וגם להתמודד עם מישהו שלא. הכרה ברגשות, ראייה דיאלקטית, השתתפות בטיפול ונסיון משותף להתמודד עם הבעיה מספיקים בפני עצמם בכדי ליצור לכולכם חיים טובים יותר.
וכמובן, הכי חשוב - אם עשיתם עד כה טעויות שלא בחרתם בהם. אם התנהגתם בצורה שלא כיבדה אותם ולא אתכם. אם אתם מרגישים שיש לכם אחריות במצב שלהם. חשוב שתדעו לקום, להרגיש לרגע את התחושה הנוראית הזו, ולהתנצל. כן כן, פשוט להתנצל. לבוא אל הילד, ללא סנטימנטים מיותרים, בלי דרמות, ולהגיד - ''חשבתי על זה ויש לי חלק גדול במה שקרה לך, סליחה על זה''. אני חושב שעצם העובדה שאתם מתנצלים, לאור הנסיון לחדש את ההתנהגות שלכם, יוכלו לגרום להם לצעד אחד לעבר ההחלמה. אתם לא צריכים להאשים את עצמיכם, ולא צריכים לחוות את עצמיכם כלא מוצלחים, אבל חשוב שתכירו בדברים שגרמתם אליהם, בין אם מרצון טוב ובין אם מחוסר רצון בכלל. אם אתם לא תכירו במה שעשיתם, הם לא יכירו בדרך שלכם לצאת מזה.
***
דבר נוסף שעלה לי לראש בעקבות הפסקה האחרונה הוא עניין האגו. האגו שלנו מונע מאתנו לחשוב הרבה פעמים מה נכון ומה לא, ומשבש לנו את הראייה הנכונה של הרגשות. כן, לפעמים ילדים מורידים לנו את האגו. הם לא מכבדים אותנו, הם לא מקשיבים לחוקים שלנו, לא מתחשבים ברגשות שלנו, וזה רע מאוד. לקחת אחריות על ילד שחולה בדיכאון ולהאמין שאנחנו גרמנו לזה מאוד פוגע באגו שלנו, כהורים, כמחנכים, ובעיקר כבני אדם. חשוב לדעת לשים את האגו בצד במצבים של דיכאון וחרדה. כי בסופו של דבר, כולנו יכולים לוותר על אגו חינוכי, הורי ביולוגי או כל דבר אחר, בשביל הרגשה טובה יותר. וכמו שכבר ציינתי - אתם עצמיכם תעדיפו שהילדים שלכם יכבדו אתכם כבני אדם ולא כאישיויות חינוך, כי ככה הם יוכלו באמת להתחבר אליכם ולאהוב אתכם באמת.
בהמשך אני גם אתייחס לדיכאון אצל אחד ההורים, דיכאון אצל האחים ודיכאון בין חברים. עד כאן לבינתיים. שיהיה לכם המון הצלחה, והיי, תודה שקראתם!
תגובות
הוסף רשומת תגובה