התאהבות בקונפליקט

התאהבות בקונפליט

על התאהבות בקונפליקט עצמי, התאהבות בקונפליקט מול חברים והתאהבות בקונפליקט מול העולם

אז שוב שלום. אני רוצה עוד פעם לדבר על הנושאים הכואבים והרגישים שכולנו נמנעים מלדבר עליהם אבל צריכים לדבר עליהם, והפעם זה יותר בכיוון של הפרעות אישיות, אישיות בכללי, וקונפליקט. אז מה זה קופליקט בכלל? אין טעם ללמד באופן 'מושגי' מהו קונפליקט, כיוון שהפשט שלו מאוד מובן - התנגדות. התנגשות. ערבוב של שני ערכים שמנוגדים אחד לשני שלא מסתדרים אחד עם השני. 

כולנו מאוהבים בקונפליקט, במידה כזו או אחרת. כולנו גם אוהבים אותו. החיים שלנו מלאי קונפליקטים; בעיקר בתחום הרצון שלנו מול הצרכים שלנו מול המציאות. למשל, הרצון שלנו להמשיך לישון במיטה לעומת הצורך שלנו לקום בעבודה. או הרצון שלנו ליהנות מול הטלווזיה לעומת הצורך שלנו לשטוף את הכלים. כולנו מלאים בקונפליקטים, שהם ניגודים פנימיים של החיים, מול מה שאנחנו רוצים אל מה שאנחנו צריכים. זה נורמלי, זה לגיטימי, זה קיים אצל כל אחד.

בכללי, קווי אישיות שונים ומשונים קיימים אצל כל אחד. כולנו במקום כזה או אחר מכילים ניגודים שונים בקרב אנשים שקרובים אלינו; האישיויות שלנו שונות אחת מהשנייה, וזה גם מה שהופך את העולם למגוון ויפהפה. אישיות נהפכת ל'מופרעת', לבעייתית ולכזו שמצריכה טיפול ברגע שהיא מתחילה להפריע בתפקוד, להפריע בקיום חיים נוחים ורגועים, ולהפריע לסובבים אותנו. בסופו של דבר ברגע שקווי האישיות נהפכים לקשים או מאתגרים מידי עבורנו או עבור הסביבה שלנו, התוצאה היא תמיד סבל.

אז מה קונפליקט קשור לסיפור הזה בעצם? מסתבר שקונפליקט הוא כל הסיפור. קונפליקט הוא המרכיב המרכזי של הפרעות אישיות, ושל אישיות בכללי, אבל כשמדובר בהפרעה הקונפליקט הפנימי לוקח חלק כל כך דומיננטי וסוער בחיים שלנו שהוא ממש מפריע לנו לתפקד. אנחנו ניגע באלמנטים של הקונפליקט בהפרעות אישיות קשות וספציפיות אח"כ, בינתיים אני רוצה לדבר על התאהבות בקונפליקט בפני עצמו, עם או בלי קשר להפרעות אישיות.

אז למה אנחנו בעצם מאוהבים בקונפליקט? לפני הכל, כי קונפליקט הוא דבר אינטלגנטי. באמת. זה מה שהופך אותנו לעמוקים יותר. כשאנחנו למשל לומדים על הכלה של מציאות מורכבת, כמו למשל, דיונים פוליטיים, דיונים כלכליים, הסברה ופירושים של בעיות בחיים, פותרים תרגיל במתמטיקה, לומדים פסיכולוגיה, והכל בעצם. קונפליקט הוא מצב מורכב, והבנה והתעסקות איתו תמיד מתפרשת בקרב אנשים כדבר חכם יותר, עמוק יותר. אבל זה עדיין לא מתקשר לאישיות. איפה קונפליקט בא לידי ביטוי כשהוא מפריע לתפקוד?

קונפליקט בדו שיח 

קונפליקטים במערכת יחסים הוא מונח מוכר בפסיכולוגיה, והוא קיים המון בין בני זוג, בין חברים, בין המשפחה, ועוד. אבל יש קונפליקט הרבה יותר כוללני מזה. אתם מכירים את האנשים האלה שתמיד חייבים להתווכח? אנשים שתמיד אוהבים להגיד ''אבל..'' אחרי כל משפט שלהם? כאלו שכל דבר שתגידו, ימצאו את הניגוד המושלם ויביעו אותו? כאלה שיתווכחו אתכם במשך שעות ולא יניחו לכם? יש אנשים כאלה, והם אנשים שקשה להתמודד איתם. 

אבל מה זה, בעצם. למה זה. למה יש אנשים שהקונפליקט כל כך חזק בתוכם שהם לא מסוגלים לעצור את עצמם? אני מאמין שמדובר באיזה שהוא כוח פנימי לא מוסבר, שמותווה עוד מהילדות, מהחינוך, שמנחה אותם להתנגדות אינסופית. יש אנשים כאלה שקל לאהוב. כאלה שהוויכוח איתם מעשיר ומלמד, כאלה שפשוט כיף לצפות בניגודיות. לא מעט כאלה. אבל תמיד שיח עם אנשים שמתנגדים הוא שיח מאתגר ולא נעים בשלב כלשהו, ועל התמודדות איתו נפרט בהמשך.

סוג אחר של קופליקט בדו שיח הוא נושא ה'התעצבנות' המוכר לכולנו. אנשים עצבניים, כולנו. בישראל בכלל. העולם לוחץ ומותח והסיבות להתעצבן גדלות מרגע לרגע ללא אופן שנוכל להניח לעצמנו. זה בסדר, זה לגיטימי. אבל גם אותנו זה מעצבן. אתם מכירים את האנשים שמתעצבנים על כל דבר? ''אבל למה ללכת לשם דווקא עכשיו?!", "יואו, אין לי כח אליך, תביא לי את זה!", "אבל למה אתה עושה X ולא Y?!", "אל תקח את זה!", "לא עכשיו!", וכו' וכו'. אלו שכל בקשה אפילו קטנה מהם, או שאלה, מעוררת עצבים. גם זהו קונפליקט פנימי סוער שנעמיק בו בהמשך.

אבל יש קונפליקט אחד שארצה להתעסק בו לפני הכל, ולהרחיב עליו, כיוון שהוא הקונפליקט הכי בסיסי והכי השוואתי שניתן לבסס עליו את כל התאוריה והדעה שלי. והוא - 

קונפליקט החפירות

סוג של קונפליקט בדו שיח שהוא הקונפליקט האהוב עלי בהתעסקות איתו, הוא קונפליקט החפירות. יש אנשים חופרים, בלי הפסקה. חשוב להבדיל בין אנשים שסתם חופרים, לבין אנשים שחופרים מתוך התעסקות בקונפליקט, שגם הם מתחלקים לכמה חלקים. אבל לפני כן נעשה את ההפרדה. אנשים חופרים שאינם קשורים לקונפליקט הם בד''כ אנשים עם הפרעת קשב, או אנשים עם פיזור מחשבות שאופן ההתבטאות שלהם חייב להתבצע על ידי שפיכת מלל מבולגן ולא מסודר או כזה אשר חוזר על עצמו ללא הפסקה, אסוציאטיבי, ולא אסוף. זה לא קונפליקט, זה אנשים שמדברים הרבה כי הם פשוט לא אסופים בתוך עצמם.

לעומת זאת, אנשים אשר ''חופרים'' מתוך קונפליקט הם תמיד אנשים עם עסק אפל יותר, מעצבן יותר. האנשים האלה בעיקר נראים כמרוכזים בעצמם. הם אוהבים לדבר על עצמם ועל דברים שקורים בחיים שלהם, ללא הפסקה. הם לא מבחינים בצד השני ולא מעוניינים להקשיב לו. מלוא הריכוז והכוונה שלהם מצוי בתוך הדברים שלהם, והשהייה לצד אדם כזה, היא סיוט. בטח כשהם מוצאים אתכם בסופר, בדרך, או סתם במקום שאין לכם כח - אנשים שמספרים על עצמם ללא הפסקה זה אולי הדבר הכי מתיש שאפשר למצוא בעולם הזה, וגם על ההתמודדות עם זה נרחיב בהמשך.

דוגמא לדיאלוג:

 ''יואו X, מה שלומך?"

"בסדר גמור Y, איך אתה?"

"האמת שבסדר גמור! הייתי אתמול בחנות תיונים וקניתי תה ירוק, שהוא ממש טעים ונחמד. אני מערבב אותו עם סוכר ככה שזה לא מריר לי מידי. אגב סוכר, ראית את האחיין שלי? הוא כל כך מתוק! הוא גר עם אח שלי בצפון, וואו, הצפון. כמה שאני אוהב את הצפון. הייתי שם שבוע שעבר עם המשפחה, וכל כך אהבתי את הנוף הירוק והאוויר הנקי. הלכתי איתם לסרט מדהים, בקולנוע בצפון, איזה יופי של סרט! צחקתי בלי הפסקה ובכיתי, אני חייב לראות אותו שוב. אגב, ראיתי עוד סרט יום לפני.." 

וכו' וכו'.  

אבל איפה הקונפליקט פה, בעצם? הקונפליקט פה מתבטא מולכם, למעשה. הצורך בסיפור על עצמי, לצד האי-צורך בהקשבה או בהתעניינות בצד השני, הוא קונפליקט יחסים פרופר. יחסים, דו שיח, דיאלוג, חייב להתבטא בשני צדדים, בקורא ומשיב, בשואל ועונה. אין דיאלוג שמורכב ממונולוג. אין קשר שבנוי מאדם שמדבר על עצמו עם עצמו. הקונפליקט הזה הוא קונפליקט פנימי, בו האדם חושב ומעסיק את עצמו בעצמו, ובטוח שהעולם סובב סביבו (באמת). הסיפורים הקשורים לאדם, בכל הנוגע ליחסים, קשורים אך ורק אליו ומקטינים את הצד השני עד כדי התעלמות מוחלטת ממנו. היחסים עם אנשים כאלה הם קשים ובלתי ניתנים לעיכול. 

***

החלק השני של הקונפליקט של האנשים ה''חופרים'', מתבטא דווקא בחפירה עליכם. מכירים את האנשים שמתעניינים בכם הרבה יותר ממה שצריך? ששואלים שאלות לא במקום? שמבקרים אתכם ו'יורדים' עליכם על כל דבר שתעשו, מבלי שתעשו אפילו משהו? גם זה סוג של קונפליקט חפירה פנימי קשה. למה הם כל כך צריכים להתנגד אליכם אם הם מעוניינים בקשר איתכם? השהיה בקרב אנשים כאלה תמיד תהיה בלתי נסבלת, ובמקרה הזה, הם גם תמיד ישארו לבד. 

דוגמא לדיאלוג:

"היי X, מה נשמע?"

"בסדר Y, התגייסתי, כמו שאתה רואה. איך אתה?"

"מה.. למה התגייסת? אתה יודע כמה שזה נוראי להתגייס לצבא הכיבוש? לא יכולת ללכת לעשות ש''ל במקום?"

"רציתי (..)"

"יופי, רצית. תמיד תרצה לפעול בצד הלא נכון. איפה אתה משרת?"

"בכפיר (..)

"אה, אז עכשיו אתה גם בצבא הפטריאכלי ושונא הנשים. כל כך חשוב לך להיות שוביניסט? מה, גם גבר מלטריסטי פאשיסטי, וגם שוביניסט? מה הלאה?"

הדיאלוג הזה לא משקף עמדה, אלא דוגמא. אותו דיאלוג יכול להיות בדיוק באותה הצורה לצד השני. קיצוניים לא חסר בשום צד, ההפרעה הזו קיימת גם אצל ימנים וגם אצל שמאלנים, אם שאלתם. אצל ימנים אפילו יותר אבל ניחא. 

החלק השלישי והאחרון של קונפליקט האנשים החופרים והוא אולי הכי קשה הוא אנשים שעסוקים בצרות שלהם. הם דווקא יכולים להיות אנשים נחמדים מאוד, אבל הם כל כך עסוקים בצרות של עצמם שאתם באמת תתקשו לשים לב לזה. הם באמת מרוכזים רק בעצמם, וזה לא כי הם אוהבים את עצמם, אלא פשוט כי הם מכורים לקונפליקט שלהם. שוב, כל המכרים האלה נובעים מהתאהבות בקונפליקט, אבל כאן, אצל אנשים שחופרים על הצרות שלהם, תוכלו ממש להרגיש ולחוש את ההתאהבות או אף ההתמכרות שלהם להתעסקות בצרות שלהם.

למשל;

"היי X, מה שלומך?"

"האמת שממש לא משהו.."

"למה, מה קרה?"

"קמתי בבוקר, והשיער שלי נראה נורא, והלכתי לבית הספר וגיליתי שאני יושבת ליד הילדה הכי מעצבנת בכיתה, והיא פשוט לא הפסיקה לשאול שאלות בשיעור וזה הפריע לי.. ובהפסקה גיליתי ששכחתי את המים בבית והייתי כל כך צמאה, רציתי בשיעור לצאת אבל המורה לא הסכימה לי.. והצווארון שהיה לי על החולצה התלכלך, והתאמת הצבעים שלי הייתה מזעזעת, ואיבדתי את העט שאני הכי אוהבת וחיפשתי אותו כל היום.. וכשחזרתי הביתה גיליתי שאמא שלי הכינה לי רק אורז והייתי עייפה אז הכנתי לעצמי בכח משהו לאכול וזה פשוט היה נורא. יום סיוט."

כן. יש אנשים כאלה. 

***

מה הבעיה? שוב, זה סיוט. זה פשוט סיוט ליצור דיאלוג עם אנשים שמדברים ללא הפסקה. בין אם זה על עצמם, בין אם זה עלינו, בין אם זה סתם סיפורים חסרי ערך, בין אם זה התעסקות מלנכולית ומייגעת בצרות של עצמם. אנשים חופרים זה עסק מתיש. כשהם מדברים בלי סדר זה בכלל לא נעים. אם לא קיבלתם את זה עד עכשיו, קבלו את זה ממני - אני מבין אתכם ומבין את התסכול שלכם בשהייה לצד אנשים חופרים, ואני משתתף בצערכם אם אתם עובדים, לומדים, או נתקלים בכל צורה שהיא יום יום באנשים כאלה. לבי אתכם. זה לא קל.

ממה זה נובע? כן, יש בעיה כלשהי לאנשים חופרים. לכולם. כולנו נמצא את עצמנו חופרים במצב כלשהו בחיים, בין אם זה ביום עצבני, בין אם זה כשמושכים אותנו לדבר על נושא שאנחנו אוהבים, ובין אם סתם קמנו במצב רוח טוב לדבר. אבל כשחפירה נעשית אובססיבית, כפייתית. כזו שאין לנו שליטה עליה וכזו שאנו יוצרים מבלי לשים לב, זו נהפכת להיות בעיה.

החפירה נהפכת לקונפליקט כשהיא מתנגדת למציאות. הניגוד למציאות נובע משלושה דברים - חוסר, אטימות, נרציזם. מה ז''א?

 חוסר - פשוטו כמשמעותו - אנשים שמדברים הרבה הם אנשים שחסר להם משהו. אוזן קשבת, אדם מכיל, או אפילו יכולת להכיל בעצמם את החוויות שלהם. הם חייבים לדבר, כי ככה הם ממלאים את החוסר הרגשי שיש להם בהכלת החוויות שלהם. דעו לכם, שכשאדם חופר, יכול להיות שאבא שלו לא הקשיב לו, או שהתעלמו ממנו הרבה בילדות, ושלא היה לו מקום להביע ולהוציא את מה שהוא מרגיש. זה בד''כ יתבטא בגלל שהיה לו מישהו אחר כזה במשפחה - למשל, אבא חופר, שמרוב שהוא מדבר אין מקום לאדם עצמו לדבר מולו. זה ''גנטי'', במובן הכי שלילי ומבאס של הימלה. 

אטימות - גם כן, מאוד פשוט - הם אטומים לצרכים שלכם. לגמרי. זה לא במובן האספרגר-י, שבו הם לא מבינים מה אתם מרגישים או את העובדה שאתם קיימים, הם רואים אתכם, אבל הם פשוט אטומים לצרכים שלכם כי הם מלאים בצרכים של עצמם, כי שוב, יש להם חוסר בהכלה של החוויות שלהם. הם רואים בכם סוג של תיבת הכלה שהם לא מוצאים בעצמם ובקרבת המקום הבטוח שלהם, כמו המשפחה. הם אטומים לצרכים שלכם כי הם מלאים בעצמם, הם אטומים לצרכים שלהם כי אין להם דרך לראות אתכם מרוב שהם סוערים. 

נרציזם - זה המקור להכל, בעצם. כי גם חוסר ואפילו סוגים של אטימות לא מחייבים חפירות מייגעות או חוסר התייחסות. נרציזם, בסוג הראשון והאחרון, נובע מהצורך להתעסק בעצמי ולספר על עצמי. אנשים שאוהבים לפאר את עצמם, לספר סיפורים על עצמם, להסביר ולפרט כמה שהחיים שלהם יפים, הם אנשים נרקסיסטים, וזהו. הם אנשים שאוהבים להסתכל על עצמם כדיוקן שממלא את החיים וממלא את העולם, ולכן, פרטיו ופרטי התוכן שממלאים אותם הוא החוויות שהם עוברים. 

נרציזם בקרב הסוג המתנגד בעיקר נובע מהצורך לגדול לידכם. אני אקטין אותך ואתנגד אליך, ואתווכח איתך, ואוציא אותך קטן או טיפש או לא מוסרי או מושפל בכדי לצאת טוב ממך, מוסרי ממך, ערכי ממך, חכם ממך, גדול ממך וכו'. זה אולי סוג הנרציזם שהכי קשה להתמודד איתו, בגלל הישירות והתוקפנות שמלווה אותו. חפירה היא מעצבנת; חפירה אישית נוקבת היא כבר מעליבה ופוגעת. 

הנרציזם בקרב סוג האחרון החופרים הוא הנרציזם שבצרות. זו ההתאהבות שבצרות שבחיים, התאהבות בלמצוא את הרע, התאהבות בלמצוא את הבעיות הקטנות שהורסות את היום. זה בד''כ נובע מההפך - מההתאהבות בשלמות, התאהבות בצורך בימים מושלמים, באנשים מושלמים, ובסיטואציות מושלמות ובשאיפה שאלו ילוו אותנו כל יום. וכשזה לא קורה - וזה בד''כ לא קורה - אנחנו נדבר על כמה שרע לנו. ההתאהבות הזו היא בד''כ אובססיבית, ולעולם לא מגשימה את עצמה. לאף אחד אין ימים מושלמים לחלוטין, ואם כן, הם לא כל יום. ה'נרציסט המתלונן' הוא נרציסט שמצפה כל יום מחדש לימים מושלמים - ובכל יום הוא ימצא את הדברים הקטנים הרעים שהורסים לו את היום, והוא לא ימנע ממכם לשמוע כל פרט, גדול כבקטן, עד שתבינו כמה שקשה לו.

התמודדות

דרך התמודדות עם הקונפליקט שמתבטא בחפירה היא לפני הכל הכרה בתסמינים שמובילים לקונפליקט. הכאב שבחוסר. הצורך בלספר על עצמי כדי שתאהב אותי. הצורך לבקר אותך כדי שאני ארגיש טוב עם עצמי. רוב האנשים האלה, ברגע שאתם מזהים את המרכיב האובססיבי, הכפייתי, הזה שגובל בהפרעה, דאו בוודאות שהם כנראה סובלים. קודם כל, הכרה פנימית בסבל שלהם הופכת את החפירה ל'נוחה' יותר, כיוון שזה כבר לא סתם אדם שבא ובוחר לחפור לכם - זה אדם שסובל, והוא צריך אתכם, גם אם הוא לא מראה את זה.

עדיין צריכים דרך למנוע את החפירות וללוות את הדו שיח הזה לסוג של דיאלוג. אז שוב, הדרך הראשונה היא דווקא להכיר באדם שמולכם ולהכיר ברגשות שנחבאים בין המילים שלו, ובו זמנית, הלחמות עבור מה שנוח בשבילכם עכשיו. אל תתביישו ואל תדאגו. ברגע שתראו אמפתיה, אך לא סתם, אלא בנקודות הנכונות - תוכלו לזכות ב'מחילה' עבור קטיעת החפירה שלו. למשל -

"וואו, כמה חוויות טובות עברת, ממש כיף לי לשמוע, אבל הייתי רוצה שנייה לשנות את הנושא בקשר למשהו אחר..'' - ומכאן והלאה זה שלכם - סיפור שלכם, בקשה שלכם, דיון שלכם. תפתחו את היחסים למשהו שאתם רוצים ליצור. זה במידה ואתם כן מעוניינים בקשר, וכן מעוניינים לפתח את הקשר. תלחמו על הסיפורים שלכם. גם כשהחופר הנרציסט מנסה בכוח להחזיר אתכם לסיפור שלו, תזכירו לו שגם לכם יש מה לספר. 

התמודדות עם החופר המתנגד - היא מצריכה ממכם המון, אבל המון כוחות נפש. ממש אבל. אתם צריכים להתאפק ולהיות סובלניים מול ההתנגדות שלו, ודווקא כאן, להביע הכי הרבה רגישות. למשל - ''כן.. אני מבין שממש לא מוצא חן בעיניך מה שאמרתי, אני בטוח שיש לך סיבה רצינית וחשובה להתנגדות הזו.. אבל אולי נשים את זה לרגע בצד? יש לי מלא דברים שחשוב לי לדבר עליהם חוץ מלהתווכח..'' - שוב פעם, עדינות, יעילות. האנשים האלה לא באמת רוצים לפגוע בכם, הם סובלים בעצמם. היכולת שלכם לעמוד מולם, להסיט את ההתנגדות לכיוון הדיאלוג שוב ושוב, היא זו שמובילה ליחסים בריאים. הם כנראה ינסו להתנגד אליכם שוב, ושוב. תלחמו על הדיאלוג שלכם. אל תתנו להתנגדות לנצח, ואם תהיו עדינים זה ייעשה בדרך מאוד מהירה. משעשע, קלישאתי, אבל נכון.

עד כאן התמודדות עם החופר הנרציסטי, שנובע מקונפליקט. בהמשך הייתי רוצה לפרט על סוגים אחרים של קונפליקט - קונפליקט באישיות, קונפליקט מול העולם, קונפליקט פסיבי, ועוד. אבל זה לבינתיים. תודה שקראתם!