איך לכתוב נכון ויפה?

 איך לכתוב נכון ויפה?

במהלך חיי חוויתי את כל הביקורות או המחמאות שניתן לקבל על כתיבה. יש שאמרו לי שאני כותב נורא, שאני לא ברור, שאני חופר, שאני מעיק, שאני לא מצליח לכתוב בצורה סוחפת. יש כאלה שאמרו לי - תשמע, אתה נדיר בכל סטטוס או טור דעה שאני קורא - ותמיד מתלווה המחמאה - ''אתה כותב יפה!'' - שזה.. זו מחמאה חמודה, בהחלט. אין אחד שלא ישמח לשמוע את זה. אבל זו לא המטרה. בכללי, מה זה ''לכתוב יפה''? אפשר להתלבש יפה, אפשר להתאפר יפה, אפשר לשטוף רצפה יפה. לכתוב יפה? מה זה אומר בכלל? תגיד, אתה כותב מעניין. אגב, ''מעניין''? זה? זה מחמאת הזהב שלי. כלומר, אם תגידו לי שאני כותב מעניין - זה יעיף אותי לשמיים. כי זה באמת הסיפור. 

לכתוב יפה, בכל מקרה, זה לא אומר לכתוב נכון. אתה יכול לכתוב עם המון שגיאות ניסוח, שגיאות לוגיות, זכר ונקבה, חצאי משפטים - אנחנו כבר לא בעידן הספר ולא בעידן העיתון. אם האינטרס שלי הוא להעביר מסר, אני צריך להיות ברור במסר, במסר בלבד. אני צריך שהמסר יהיה הכלי שמוביל אותי בכתיבה. לא הניסוח, לא הדיוק, אלא המשמעות. מה אני רוצה לומר?

''מסר'' - לפני הכל - זה דבר יפה. כל דבר עם מסר הוא יפה. קודם כל, זה מעיד על איכפתיות, מעיד על הרושם כלפיך, ובעיקר מעיד שיש לך משהו להציע לעולם. אתה לא כותב סתם, אתה לא כותב כדי לפרוק רגשות, אתה כותב כי בא לך שכל פלוני או אלמוני שיקראו את דבריך ילמדו ממך משהו. כדי שאנשים לא יזלזלו בדבריך ויהיו פתוחים וקשובים למסרים שלך - אתה צריך לכתוב אותו בצורה הכי מדוייקת ורהוטה שניתן, או כמו שאומרים, ''לכתוב יפה'' - לכתוב בצורה שגם ניתן לקחת ברצינות וגם ניתן ליהנות מקריאה של דבריו. \

''לכתוב יפה'', מה זה אומר בכלל? ואיך עושים זאת?

''לכתוב יפה'' זה ביטוי מוזר. אבל אני מבין את המשמעות שלו, נראה לי. כשאתה כותב בצורה מסויימת, בדגש על המילה ''צורה'' - דהיינו - פיסוק, פאנצ'ים, הקבלות, הומור - זה יפה. זה יפה לעין, זה נקי ויפה למוח, זה מסודר, זה מאורגן, אבל זה הכי יפה כשאתה כותב עם מבנה ברור שלא מותיר יותר מידי סימני שאלה. 

מה הכי יעזור לי לכתוב יפה?

בעיקר ובעיקר - כשאתה נותן אקורד סיום ציני, חמוץ מתוק כזה, שמותיר רושם של זקן חכם ומלומד. 

למשל, כמקובל, מאמר פוליטי - זה חומר שאנשים בכל העולם מביעים בו הכי הרבה עניין. לכן, פוסט ביקורת פוליטי, למשל, יכול להיות פוסט אפילו די עלוב וחסר משמעות - 

אבל אם אתה מקפיד על הפינאלה? על האקורד סיום? כמו שצריך? זהו. ניצחת. או שיסכימו איתך, או שיגידו שיש משהו בדבריך.

אקורד סיום 

למשל, משהו פוליטי שגרתי כמו, ''הפוליטיקאי X הוא תופעה שאי אפשר כבר לשים בצד. החל מהדברים שהוא עשה בפלוני, עד הדברים שהוא עשה באלמוני, ולא נזכיר אפילו את פלוני אלמוני חצמוני'' וכו' וכו' וכו'. כאן אפשר לשפוך את הרעל, אפשר (כמו שאני מעדיף) לכתוב ברצף מהיר וקצר שפשוט מכמת את הכל - ''הוא נכשל בנסיון ההוא, הבטיח איקס ושוב הביא וואי, הוא אמר שכן יעשה ובסוף לא עשה, ובקיצור - אדם שהאמת עושה לו אלרגיה..........''. 

אבל איפה זה יקבל משמעות? כשאוסיף אקורד סיום;

''האמת עושה לו אלרגיה, והשקר עושה לו אורגזמה. לפעמים פוליטיקאים שקרנים זה מצחיק ובעיקר מגוחך. אבל כשזה מופיע על החשבונית, זה כבר לא קומדיה. זאת טרגדיה.''

ומה יקרה מחר? 

לפעמים, אם לא רוצים שזה יישמע קיטשי ורגשי ובכייני, אפשר לוותר על ההיבט האישי, וללכת לציר הזמן - העתיד. 

''לפעמים פוליטיקאים שקרנים זה מצחיק ובעיקר מגוחך. אבל כשנבין מה המחיר של הבדיחות הללו, כמה נתנו מעצמנו למען השקרים הציניים שלהם - ההיסטוריה לא תצחק על אותם מושחטים, אלא להפך. היא תצחק עלינו, הפראיירים שמימנו אותם.''

לדעתי לסיים בדברי נבואה ותחזיות הורוסקופיות זה פחות מוצלח. יש יגידו שזה יותר ''מהדהד'' או ''מעורר מחשבה''. העתיד הוא סודי לנו, גם אם מרגיש להפך. אין לנו מושג. אנחנו משערים, ואם אנחנו לומדים מן העבר אנחנו לרוב קרובים. אבל האפקט הוא יותר לגבי ה''סודיות'' הזו. 

אני זוכר את אתמול

אנשים בעולם ובעיקר בארץ נוטים לשכוח דברים בקלות מדהימה. זוכרים למשל שפעם ישראל הייתה בבצורת? זוכרים שנעמה יששכר נחטפה לרוסיה? זוכרים שעדן אלנה ייצגה אותנו באירווזיון וצעקו לה ''תורידו את הכובשת מהבמההה'' כי היינו במלחמה? אתם זוכרים שהיינו במלחמה גם כשנועה קילר הייתה באירווזיון? אתם יודעים שאפילו כשזכינו באירווזיון כמעט יצאנו למבצע? אתם זוכרים שהיה אירווזיון בישראל בכלל? אתם יודעים שהיו אזעקות בכל הארץ במשך כמה ימים לפניכן? שכל הזמרים שבאו מכל העולם הלכו למקלטים באמצע חזרות?

כן, אירווזיון זה הפאק שלי, אני זוכר שם הכל. אבל לכל אחד יש את האירווזיון שלו. כל אחד נוטה לפתח איזה ''סטייה'', איזה ''אובססיה'', לנושא מסויים, שהוא זוכר בו כל פרט ופרט, שולי כעיקרי, שכולם סביבו שכחו. כשהמסר הוא על המחר - אני תמיד אלך על האתמול 

[*אני נאלץ להשתמש בדוגמאות מהעולם הפוליטי - הכי קל, הכי ברור - אבל הדגש הוא על המבנה*]

למשל - ''אני אמא, והבן שלי חטוף בעזה. ...''  ===''הרבה לא זוכרים, אבל פעם הייתה נערה בשם נעמה יששכר, שכלאו אותה ברוסיה בלי שעשתה דבר. היה שם ראש ממשלה שלא וויתר, מול המנהיג הכי קשוח בעולם, ואחרי המון מאבקים הוא הצליח להביא אותה הביתה. נכון שזו רק בחורה אחת, ונכון שזה מול מדינה אחרת. אבל הוא יכל לנסות, ויכל לוותר. והיום? לא מוותר על כלום, ואפילו לא מנסה. זה ישמע פתטי, וקצת מוזר. אבל הלוואי והייתה הילדה שלי נעמה יששכר."

כלי אחרון וקטן אבל חשוב מאוד - לא להיות מעוררי רחמים!

שזה אומר דבר פשוט - לא לכתוב שלוש נקודות. אף פעם. בשום צורה. כל דבר שיכתב עם שלוש נקודות - הוא מתפרש כעליבות, כחולשה, כחוסר ביטחון, כחוסר אונים. ''אני לא יודע מה לעשות!'' - זה הצהרה היסטרית, אבל עוצמתית. ''אין שום הצדקה לדבר כזה!'' , ''רק פה אני אחיה, ורק פה אני אמות!'' - ''אסור לזה לקרות!'' - זה נקרא טוב, ''נראה'' טוב.

''אין שום הצדקה לדבר כזה...'' , ''אני לא יודע מה לעשות...'' , ''אסור לזה לקרות...'' = 

זה לא משהו טכני או מדעי. זה פשוט משהו תחושתי. שלוש נקודות מעוררות תחושה של מריחה. אני כותב שלוש נקודות כי אני מניח שזה מה שנכון להגיד. ''...'' = המשכיות. השלוש נקודות לא נועדו לפיסוק. הן נועדו בעיקר למאמרים מודפסים מן העבר, להנחיות משרדיות, כלומר, השימוש בהן הוא לצורך המשכיות - בעבר המשכיות ממשית, כלומר, שלוש נקודות כי נגמר העמוד ובעמוד הבא זה ממשיך - ושלוש נקודות שהכותב יוצא מנק' הנחה שהקורא מבין לאן אתה חותר ואין טעם בפירוט. גם שם - רצוי להוסיף ''וכו''' לאחר שלושת הנקודות, או ''ועוד'', או ''כדומה''. 

\

אבל לכתוב יפה זה לא משהו שצריך לשמש כיעד. זה כלי, זו דרך, זה מסלול, הכתיבה ''היפה'' היא סך הכל הסיר בו אני מבשל את המסר שלי, ומהסיר הזה אני מאכיל את הקוראים שלי. זה לא המאכל עצמו. 

אז אם לכתוב יפה זה לא מטרה, אז מה כן?

לכתוב למען משהו או מישהו.

לכתוב למען החברה.

לכתוב למען העשרת הידע.

לכתוב למען הכלל, כל עוד אתה רוצה שהכלל יקרא אותך.

ואם זה לא מעניין אותך, אז תכתוב יומן לעצמיך. זה כל כך יותר נוח וכל כך פחות מביך.